דער נייער ,ספר הררשות"
ע"כ, אך למותר הוא לְהוכִיח זרות המאמר הזה, והוכוח שבין הני תרי מיני ששו ושמחה שהשתמשו בהפסוקיס שמזכר בהם שמותיהם ונם סיום המאמר שאמר ששון לר' אבוהו ומה שהשיב לו אינו מובן, ואמותי עפ"י היהוע ששתי שיטות שׁררו בימים מקדם ועקנותיהם נודעו נם היום, לפי השיטה האַחת, העיקר הוא הנפש, אכל הנוף נל מי שמסנפן ביותר הרוי זה משוכח, והאוחזים בשימה. זו כלו עתותיהם בהתנורדות ומדבריות, בלי מזון, כסות ושלמה, והנה הדרך הוה הוא זל לרוח התורה היהדות, כי לא באלה חהפצה תורת מִשֶׁה שהיא תורות חיים וכתיב וחי נהם ודושו ר'זל ולא שימית בהם, כי כל חקי התורה מתאימים עם חיי הארס וצלכיו נזה העולם, והתווה כחבם רק השמו לך ושמור נפשך מאר, ושמעתי בשם נחול אחד מירוש הפסוק הזה, שלכאורה הוא כפל לשון, ואמר עפ"י הירוע שהתורה צותה לאדם לִשמור גם את נופו(ֹם את נשמתו, ושתהי' נשמה בריאה בנוף בריא: זעל בריאת הנוף כבר אמרו, ניזל וננמול חסר להרא אכסניא דאית בנו ביחא(ויק'ר פֵלִיר) וגם אמרו חויל, כל היושב בתענית נקרא חומא(חענית י"א) כי עֶפַיי התורה אַסור לאדם לצער את עצמו, ולפי"ז נקרא הנויר חוטא, כמיש וכיפר עליו מאשר חטא, מפני שציער עצמו מן היין, ומאי מי שציער עִצמו רק מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר אעכ"וכ, בכל זאת. צויך הארם. ביותר להוהר נשמיות נפשו, כי אֶת הנוף צריך לשמור במדה מוננלת בלי הנאות מותרות לא כן שמירת הנמש שצריך אדם ליזהר בשמירתה כהנה וכחנה וכל המרבה בשמיות ווהירת נפשן הרי זה משובח, וירוע דאכין ורקין מעמין, וע'כ אמרה התורה, וק השמר לך, בנונע לשמירת הנוף אמנם תשמור אותו, אבל לא במותרות ובתענינים מרובים, אבל בּנוגע לנשמתך, ושמור את נפשף מאךד, את הנשמה תשמור במדה מרוכה ובוהירות יתירה מאה, וכמו שפירוש הנל"א זצ"ל את הכחוב, ולא תאכל הנפש עם הכשר חתורה חזחירה בזח, שלא יחיה האדם להוט אחרי האכילה, ער אשר יאכל וישחית נם את נפשו עם אכילתן את הכשו, מזה נשמע שדרך אלה שהתנודדו ופירשן א'ע מן הישוב, ודכאו וסנפו את נופם אינן לפי רוח התורה היהדות ולעומת השיטה הנזכרח, היא שיטת בעלי התאוה המפורים לחיי ותענוגי בשריס, אלה האומרים אכול ושתה כי מחר נמות, ומוסרים עצמם לחיים של הוללות שכרות ווימה וכל תאוות נמבוות, והדרך הזה הוא נוראי ננד התווה, שמיוסדות על תורת המדות והמוםר, על עקרי האמונה בשכר ועוגש ומציאת הנפש וכדומה,
והנה ההכדל בין השני השמות הנרדפים ששון ושמחה כפי שמוכא בס חותם תִכגות להנדרשי הוא כי ששון מורה על הנאת וחרות הנוף, ושמחה מורה על שמחת הנפש, ומעתה נאמר כי הני תרי מיני חר שמי' ששון וחר שמי" שמחה הוא כנוי לשני בי אדם העומרים בראש, השתי שיטות הנזכרות, כי זה שמחויק בשיטת נעלי החומר המכחידים כמציאת הנפש ומבלים עתותיהם רק כתאוות מהנאת
9
-- 159