Teil eines Werkes 
Ḥeleḳ 1 (1866)
Entstehung
Seite
9
Einzelbild herunterladen

9

זכן עקידה שער סיה' והנה באמת לא וכל שאת שתה' הנפש האנושית תחת ממשלת. מלאכת אוב הפחותה. לבד זה מצאנו ראינו מפי קצת נאונים זיל שאמרו דכגון דא ואי אין לחוש לפשמ הכתובים גם כי הסכימו. מררש* חזיל עמרם. נם הרלב"נ( שמואל א' כח) אומר כי על דרך האמת לא הועלה ממנו ולא הגיע ממנו דבור לשאול על דרך האמת אבל הי זה כלו פועל מפעולות הרמיון כמו שזכרנו* ואנחנו כאשר מביאים דברי חכמים האלו למען למד תועי. רוח בינה יאמרו עלינו כי תועים אנחנו בדרך| ומכנים אותנו אפיקורסים ,| ואף כבר. שאל הבדרשי בתשובתו להרשב"א ז"ל, ואיך יקרא מין ואפיקורס מי שיאמין בדיעותיו היקרות<|(בדיעות הרמנ'ם) והעקרים בפ"ב מספרו הו"ה אותנו. להאמין שלשה העקרים שהמה מציאות אלהים| תורה מן השמים ושכר ועונש+= אשר אליהם רמזו במוסף ר"ה. במלכיות זכרונות שופרות. והגביא ישעיי כוללם בפסוק אחר הי מלכנו ה' שופטנו ה' מחוכקנו ואומר כי המאמין בהעקרים. האלו וטועה בסברה באיזה דיעה חקיריות ,וא בכרל חכמי ישראל וחסידיהם ואסור לחלוק עליו ולספר בננותו> ואני האיש ראיתי מחופי החכמה עור יהללו נפשם על סכלותם* וקיים לעת כזאת מאמר הקהלת+ נתן הסכל במרומים וחכמים רבים בשפל ישבו, ואיש ישר הולך וחיי צער יח". יתנחם רק בדברי התכם:

אם ראית גבל רום. גם איש נכבד שפל נמצא הן תבל כמשקל, תרום חס" ,‏ תוריד יותר ארצה>

לכן נא קנאתי להחכמה אשר אין דורש לה ונתבתי מה שכתבתי בספוי באשר ידעתי כי תועלתם רב רצעירים והגני קורא שם ספרי זה בשם לשון חכמים, מאשר לרוב הבאתי סעד וחזוק. לדברי לשון חכמים תיטב דעת ולשון חכמים מרפא, והייתי כמלקט שבלים בעמק רופאי העם, רופאי הנפש. וכבר אמרתי אשר עשיתי כדבורה תאסוף צוף דבש ותמיץ נופת מציצים ופרחים, כן רריתי חלת דבש ומתק חכמה מפננים מספרי חכמינו הקדושים ,‏ והגות לבי רק דעת קדושים ארע*

חדשים נם ישנים רורי צפנתי לך(ש"ה) חדשים דברים. שהבינו חכמי הרור מחרש, גם ישנים שהורו הקדמונים ,‏ דודי צפנתי לך בספריהם*(ספורני בפירושו כש"ה) ואשר רחש לבי דבר טוב ואלהים העירגי בצרק ללמר להעם דעת אמרתי לא אכלא עטי מלכתוב,\ הן רוח הוא באנוש ונשמת שרי תבננו, וממקור התורה והחכמה הן שאבו וגם ישאבו כל צמא לדבר ה', והחיב על כל ארם אשר נתן לו ה' לשון למודים לכתוב. בספר אשר חננו חונן הרעת, כאשר נאמ' בספר חסידים סימן תק"ל: כל מי שגילה לו הקב'ה דביי ויכול. לכתוכ ואינו. כותבו הרי הוא וזל למי שגילה לו,| כי לא נילה לו אלא לכתוב. ודנוים האלו מביא בעל ספר הברית חלק כתב יושר ואומר:| חייב כל איש אשר חנן| אותו אלקים בתורה או חכמה או מוסר השכל לחרש אמוי בינה ודברי אמת לכתבם. על ספר לא כרעת קצת חכמי ישראל האומרים די לנו בספרים הקחמונים. בי בל האומרים וה לכבוד עצמן יאמרו.| וצרקו רבוי החסיך בעל חו"ה בהקרמתו באמרו: כאשר זממתי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהגיח ממחבר מפרי שבתי וחשרתי את נפשי,| על בחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטח. וידעתי כי כמה שכלים אברו בעבור| המורא ,‏ וכמה| חסרונים. גרם אותם הפחד ווכרתי דברי. החכם האוסר מן הזהירות שלא תרבה להזהר>". אם הי כל מתעסק שותק ועומו לא ה" מדגר דבד

אחרי