ה 340==

הרבה יתר מכל עדת נמחרי לבב ומוכי עורון אשר יועקו בקול מבלי דעת על מה ולמה. וזאת היתה מטרת פערל ומחשבותיו אשר חשב בלבו.

אמנם מעולם לא עלה על לב שלמה, אף כי לא רך חלבב היה, לקבל רבנות באיזה מקום ומה גם לקבל רבנות באחת מערי גאליציא. כי כל אוחבי דעת מאסו אז במשרת הרבנות והנקל היה להם לעבור עבורת עבד ולפשוט עור נבלה בשוק מלהתלבש בטלית הרב ולעמוד על הבימה ולררוש ררשה, ולא. עלתה מעולם על לב אחד החכמים הגרולים: קראכמאל, נאטקיש: בלאך, לשבת על כם הרבנות אף כי עמלו בתלמור רוב ימי חייחם. וירעו לעמוד על בוריה של הלכה ולפסוק כל דין ודין לאמיתו, לוא רק אַוְתֶה נפשם לעשות ככה. והאות והמופת על זה כי גם ראמפאפארט לא חשב מזה מאומה עדי היותו בן ארבעים שנה, רק אז אחרי ראותו אשר בדי ריק יעמול וייגע לעמור על משמרת הד עת, וה מםחר כאחר, אחרי אשר רבו תלאותיו וצרה ומצוקה אפפוחו אז גמר אומר לעמוד על משטרת הדת וה דעת כאחר, לקבל רבנות במרינת אשכנז או הגר בחשבו נאמנה אשר אז ימצא מנוחה ומרגעה לשבת באוחל החכמה, ולבצע את אשר החל לעבוד על שרה הבקורת וחכמת תולדות ישראל. מכל אלה נראה לרעת כי העוני היה הסיבה הראשונה אשר הניעתהו לעזוב את המסחר אשר לא הצליח בידו ולבקש לו פרנסה. אחרת, פרנסת חותנו-ואחי אשת כי חותנו הגאון בעל קצות החושן היה רב בעיר סמריא וגיסו רב בק'ק וולאדיסלאוו. ותפארת היחם מקושרת עם ידיעתו הרבה בתלמוד ובפוסקים הראו לו את כס הרבנות למקום מנוחה ושלות השקט, ששם יהי לאל ידו לעבוד. עבורתו בחכמה בלי מפריע, וגם את העם יורה דעה, אז עורר את רבים מאוחביו החכמים אשר בא עמם בחליפות מכתבים זה זמן כביר לתמכו בדבר הזה ולרבר דבר מוב עבורו לעת מצואי ור" יוסף פערל היה הראשון אשר עמ לימינו וימשוך אבירים בכחו למנות אותו לוב בעירו, אשר נחשבה בארץ גאליציא לעיר הדעת בימים ההם.

לא כן דרך החכם ר' נחמן קראחמאל: תכונת נפשו היתה רחוקה מאור מתכונת אלה, הוא לא היה חסיד מעודו כמו החכם פעול, נם לא מיוחס כמו ראפפאפארט אולם חריף גדול היה וכאשר אהב מתחילה לפלפל בשום שכל כן ירד אחרי כן לעומק שיטות הפילוסופים. הגדולים: קאנמ, פיכטע, שעללינג והעגעל: וכיותר הטביע מזימותיו במחקרי זה הפילוסוף האחרון אשר כפי הגורע הוא מכת בעלי המחשבה(1854135%%) הם המה האנשים אשר בעיניהם המחשבה הטהורה לבדה אשר בה העולם היה יכול להבראות היא העיקר, ועשרה המאמרות אשר בהם נברא העולם וגם כל התבל הנבראת הם רק מפלים ואפס המה יחר. גם רוחו ובנין גוםו של קראחמאל היתה מפונלת ונוטה מאוד ללכת על הרוך הזה הלאה. גיוו היה חלש מאוד וושה לנפול, מחלת החזה עם חולי הבטן אחזוהו יחד מראשית ימי נעוריו. ולא עזכוהו עד יום מותו, אולם רוחו ונפשו חזקו גברו על כל תלאות גופו, שכלו היה כחוב חדה יורד וחודר ער עמקי כל דבר פנימה, ובהרף עין ירע והשיג כל ענין לאשורו עם כל התולדות ותולדי

=ן ר"א בא יכות קב כ צקוה מלטיביי=-לאקקטש רא של