רבי משה חיים לוצנו 09

> רערע רע ררע רתח רע ריר רערע חר חר רשח/ חר תע ראשי תע ה שר רערע האר רא רא ררש רש חר רירק חרי רש ררש רע שר רש ררע

כעשר שנים רצופות ישב לוצטו בהשקט ובשלוה באמשטרדם. אולם רוחו הסוער מטבעו לא יכול להכלא לזמן רב, ו המוגבל' של האֶסר, שקבל על עצמו לבלתי הורות את הקבלה ער שנת הארבעים לימי חייו, היה הולך וקרוב אל הגם לוצטו היה חפץ להשתקע במקום אשר יובל לחרש בו את: עסקו 0 בחופש, ובלי רורפים ומתחקים על שרשי רגליו, המקום הבמוח היה צריך להיות, כמובן, באר 3 ישראל. עוד סבה אחת הנני מוצא: במניעי לויזות נסיעתו: בה בשנה(כ"ח תמוז תק"ג) נפטר בירושלים המקובל ר' חיים ז' עטר, הוא היה דבק מאד בהקבלה: ומתלהב, על דמיון ומסתרים, וההמון היה מעריצו ומקדשו. אגדות רבות על דבר קדושהו ומופו תיו היו מופצות לרוב. פנמסית. ההמון עשתה את הבעש"ט למגיד גדולת נשמתו! את. ר' חיים ה לבעל שתי ישיבות: נגלית ונסהרת, שלאו כל ארם זוכה להכנם אל האחרונה וגם לא רבים ירעו מהויתה כלל, עד בי גיסר של הבעש"ם נכנם לתוכה בקושי, וגם זאת הורות ליריעתו הרבה של האחרון, היוצאת גם היא מגבול הטבע, כלוצמו היה גם: ' עטר הוזה בביאת משיח, ובהתפתותו אמר כי משיח ה' חיים(אוה"ח פ' ראה, פסוק כי יהיה בך אביון) א).

והנה יש לשער בי בבוא השמועה על דבר פמירת]' עטר לאוני לוצטו, הרגיש תשוקה נמרצה ללכת לארץ הקדושה, דמיונו ציר לו, בלי ספק, כר נרחב לעבור במקצוע הקבלה, במקום הנפטר. וגם לא. היתה יכולה מחשבה זו להיות נקיתה מרגש אהבת הכבוד: שררה שלמה של מקובלים מפורסמים פעלר בארץ ההיא; די להזכיר כי כמאתים שנה לפניו היה בצפת בית מדרשם של לוריא ווימל.

מלא תקות ומחשבות כאלה, יצא לוצטו עם אשתו ובנו בשנת תק"ג, בחרף, מאמשטרדם לארץ ישראל, אחר תלאות רבות בא סוף סוף לצפת. בשמחה רבה היה מחליף גם משם אגרות עם בית מדרשו אשר בפדובה, והיה מביע להם את.

א) עיין בספרו של ד"ר יעקב נאַכט: מקור חיים, דרוהוביטש תרנ"ח 4 צר כ"ה--כ"ו.

| | |

: