רבי משה חיים לוצטו ד את בסן מנשאים כמקובל גדול וגאון והמשפיע העקרי על לוצמו, אולם בסן היה יותר רב בינוני, וגם לא היתה לו, כנראה, יר גדולה כל כך בקבלה, בי לא השאיר דבר בחכמה זו; וכנורע אף הבינונים במעריציה היו עוזבים אחריהם, אם לא זכו להוציאם בחיים, כתבים וחבורים במקצוע חכמה זו, הרצונית והחפשית מכל סדר ושטה קבועה, בסן היה אמנם תלמודי גדול, וגם חבר ספר של שו"ת בשם ,לחמי תודה", אבל כל זה לא יוכיח שגם בקבלה היו יריו רב לו, אם גם היתה לו ביבליותיקה מובחרה במקצוע זה, גם בשירה מעטות הן היריעות שהיה יכול תלמידו לקבל ממנו, לוצמו מנשאו אמנם בסוף ספרו ,לשון למודים", שהקדיש גם כן לכבוד מורו זה, ומביא מורים אחדים משיר בסן לעת מצוא, לחתונת מריני; אולם בכל זה נמצא הפרוה יתרה. אני מוצא השפעה אחרת בררך עקלקלות, השפעה בלתי ישרה, שפעלה על התפתחותו של לוצמו בקבלה ופיוט, אם אמנם כל זה היה הודות להתקשרותו עם בסן. הנני מכון בוה אל השפעת הרב בנימין הכהן. האחרון היה תלמיר ר' משה זָכוּת. מלבד הקבלה, השולטת בכל חיו, היה ר' בנימין גם פימן נלהב ודרשן מצוין, כל ימיו לא סר מדרכי ר' משה זכות רבוג כונותיו של האחרון בתפלה ובמעשה היו נר לרגלו ואותו שם לו לסמל גם בפיוטיו, ונזכות היה מכבד נם הוא כל יום מימות השבוע משלו, בפיום פרי עמו, ר' בנימין זה היה, לדעתי, המשפיע היותר גדול על קבליותו של לוצטו ופיטנותו. ההיסטוריוגרפיה של השירה והקבלה העברית. באיטליה תשים את ר' בנימין חוליה אמצעית בין.כות ולוצטו+ ר' בנימין היה חותן בסן ורב ברִיג'יו. כתביו ובתבי זכות רבו, שבלי ספק היו אצל בסן, ספורי האחרון על אדות חותנו ורבו, ונסיעות לוצטו אחר כך אל,ר! בנימין לריג'יו, שנשאר לנו זְכְרון אחת מהן, כל אלה הלהיבו. את לב הצעיר וימשכוהו אל הפיום והקבלה. ר' בנימין נפטר רק בשנת העשרים ושלש לחיי לוצטו. מלבד קבלת זכות ואחרים, משך את לב לוצמו האר"י בשימתו. בספריו התעמק וישתדל לפרשם ולבררם וגם להתלמף על ירם בקבלה המעשית. את האחרונה היה מקיים, כנראה4