רבי משה חיים לוצטו 8 הי ו

על מה יתחרחרו וילכו. יתחרחרו ויסתערו, חושבני שהם עצמם לא ירעו למה זה הבל יהבלו, ויתעששו בקרבם בל ירעו מה, יכי מה הם רוצים? כבר ידעתי כי לב כ"ת המהור לא ינות מלהשגיח עליהם ולהחזיק אותם בתורת ה' ואל יפריעום המתקוממים יממעשיהם הטובים, וגם אני כותב להם לתמוך בידם לבל ישיתו לב אל כל מחרף ומגדף, ועיניהם ישיתו ללכת בדרך תמים לפני ה' אלהי ישראל, ומברכיהם יבורכו, ומקלליהם אם מועים הם זכונהם לשמים, קללתם לא תבוא וחטאתם תכופר, ואם רוח קנאה או גאוה מנהלם חרכם הבא בלבם, וקללותיהם על ראשם השובנה ועל קרקדם חמסם ירד ושלום על ישראל",,,

חליפת אצרות זו שעברה בין לוצטו ומורו ותלמידיו ועוררו אותם לעסוק בלמודי הקבלה נודעה לרבני ויניציה. שמעו וירגזו, אולם עשות רבר לא יכלו, אחרי שנמלט מצפרניהם והיה חפשי לנפשו בתוך הערה הספררית באמשמררם, שכבדתהו מאד ויד רורפיו לא יכלה השיגו. או החלו לחרש את חרמם נגד כתביו ולררוף באף את בםן מורו, בויניציה נפוצה השמועה, כי האחרון השיב לתלמידו את כתביו שבארגז, האדוקים שברבני גרמניה דרשו כי ישולח הארגז מנבול אימליה לגרמניה, כדי להצילו מידי בסן החשוד במעילה בשמירתו, בכעסם שכחו גם את נמוסי דוך­הארץ והבבור עד כי פנו גם אל האדמיניסטרציה(ועד הפרנסים) בריגיו ויררשו את הארגז על פי תוקף החקים, אולם בענין כזה היו הפרנסים יותר תלוים בבסן מאשר הוא בהם. לבסוף לא חפץ עוד בסן להיות איש ריב ולעורר שנאה וחשר, שהוא מופר לתלמידו את נירותיו האסורים, אם גם לא היה יכול להיות בל חשד על חשבון הארגו, אחר שלא היה כלל תחת יד בסן, והיה נמצא במשך כל הומן בפרובה. והנה בכח חרם רבני ויניציה, לא היו אנשי פרובה יכולים לעבבהו עור תחת ידם. ואשר על כן אנו רואים את הארגז נשלח ביום כ"ב אייר תצ"ו מאת יעקב חוק מפדובה, בפקודת בסן, על ידי דוד בן אליעזר מירוסלב בגליצית ונהן, שהיו כנר וה מוכרי ספרים בפדובה, לעיר פרנקפורם ע"מ אל הרב יעקב בהן, על חשבון חמשים זהובים, שנדב להוצאות משלוח הארגו אחד מעשירי פרנקפורט, מיכל שפייאר,