רבי משה חיים לוצטו 7 יכי דברים כאלה ,כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם נלוית לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה", ולכן לא יוכל איש לצאת ירי חובתו בקריאת פעם אחת בלבר בספר המוסר, אבל התועלת היא בחזרה עליו וההתמרה, כי ,יוכרו לו הרברים האלה הנשכחים מבני אדם בטבע".

בהקדמת הספר יפרש המחבר את האמת המרה, אמת שלא הספיקה להתאמת גם באירופה התרבותית והנאורה, והיא ,שרוב העולם רוב אנשי השכל המהירים והפקחים, החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם ברקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי, כי יש שיטרחו מאר במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, אחרים למלאכות, ואחרים יכנסו יותר אל הקדש רהיינו למור התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הרינים, אך מעטים יהיו מן המין הוה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבורה, על האהבה, על היראה, על הרביקות, ועל כל שאר חלקי חחסידות, ולא מפני שאין דברים אלו עקרים אצלם, כי אם תשאל להם כל אחד יאמר שוהו. העקר הגרול, ושלא ירומה חכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה, אך מה שלא ירבו לעין עליו, הוא מפני רוב פרסום הרברים ופשיטותם אצלם שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב, ולא ישאר למוד הדברים האלה וקריאת הספרים מוה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק וקרוב להיות גס, שהלא תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזיזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם שתראה א' מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוב אותו לגם השבל, ואולם תולרות המנהג הוה רעות מאר לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר מאד למצא אותם בעולם, כי יחסר לחכמים למיעום עיונם בו, ויחסר מן הבלתי חכמים למיעום השגתם"אותו, ער שירמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ּודוּיִם ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילת קרח ושלג, כלם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הרעת שוקמה, והחסירות האמתי הנרצה והנחמד רחוק מציור שכלנו, בי זה רבר פשום