רבי משה חיים לוצטו

67

תקין לחלק המצות והמוסר למסרו בכתב. לא כן חלק הסודות האלהיים: החכמים הבינו שאיננו ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד חקר המושכלות ולא מצד עמקס; אם מצד יקרם, כי איננו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים; ואם מצד עמקם שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשבושים ודעות רעות", ועל כן גמרו החכמים לבצע הדין, היינו לכתבם בקיצור ובדרכים נעלמים ומסרו את מפתחות הבנת הסודות ההם רק לתלמידים הגונים, וכל הזר הקרב ואין המפתחות בידו יכשל. והדרכים שבהם העלימו את הסודות האלהיים הם שלש: א) דרך ההשאלות והמשלים, והם הדרכים ההלציים הידועים אצל בעלי המליצה, אשר על יסוד הדמיון והמשל ייחסו מקרים ופעולות למי שאין המקרים ההם או הפעולות מהם נכונים לו כלל"; ב) דרך העלם, והיינו שיעלימו תנאי הענין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלטי, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א', או לפי נושא או מקום אחד"; ג) הקלות, והוא שאיזה עקר גדול ונכבד ירמזוהו בדברים נראים לכאורה קלים ובלתי עקרים, במשלי ההדיוטים, והם מכוונים בזה על ענינים נכבדים ורמים, אשר בדברים הקלים ההם הם הערה להם אצל מי שיודע ומכיר ברמיזות האלה ויודע לשוטט בשכלו ולנשא מחשבותיו מהדברים הגלוים להנסתרים",

ובנוגע למחלקה השנית של מאמרי ההגדה, מחלקת המאמרים הבאוריים, יחלקם לוצטו לג' מינים. יחלקם לוצטו לג' מינים, לאותן הג' מחלקות שחלק, ובצדק, בן- משפחתו, שמעון לוצטו( עיין בראש פרק II), את כל מבארי כתבי הקדש, היינו: המין האחד הוא אשר יכוונו בם אל באור הכתוב ממש; הב', אשר לא יכוונו בם אל באור הכתובים ממש, אבל קבלה קבלו; והג', הוא ענינים אחרים נסתרים שמצאו בעלי ההגדה במקרא, זולתי השנים הראשונים, ושלשת המינים גם יחד מוצאם מאופנים ודרכים שונים