תקציר

משפטי"כדרך שעושה בחול" והמונח"עובדין דחו"

1. פרשנים רבים רגילים לראות במשפטי"כדרך שעושה בחול"(להלן בקיצור: משפטי"כדשע"ב") שבספרות התנאית משפטים המציינים את עובדת שייכותם של האיסורים הנימנים בהם לקטגוריה של .איסורי"דרך חול". בטפרות התנאים מצאנו משפטים אלו אך ורק בתוספתא ובברייתות שבתלמודים. בדקנו את אפשרויות הפירוש השונות למשפטים אלו על רקע שאר פסוקיות דימוי או הערכה של"כדרך ש" המצויות בספרות התנאים. לאחר ניתוח מקיף של כל המקורות הללו עלו בידינו המסקנות הבאות:

א. בשלושה דרכים ניתן לפרש משפטים אלו: 1.כפסוקיות המכילות תיאור אופן שוה לתיאור האופן המצויין בפסוקית הקודמת במשפט. לדוגמא, ניתות המשפט בתוספתא שבת י"ד,(ט"ו), ד':"...ובלבד שלא ירדה בידו ובקופה כדרך שעושה בחול" יגלה לנו, על פי האמזר, שני תיאנרי אופן שזים ומקבילים. האחד: ובלבד שלא ירדה בידו ובקופה, והשני: ובלבד שלא ירדה כדרך שעושה בחול. על פי דרך זו יתברר לנו שאין כל ציון סיבה או קטגוריה במשפטים אלו, וממילא מתבטלת ההנחה הקדומה כי מדובר במשפטים אלו על קבוצת איסורים נפרדת משאר איסורי השבות. 2.פסוקית"כדשע"ב" מהווה המשך תיאור האופן הקודם, ותפקידה- להגביל את האיסור הנזכר אך ורק לעשיית הפעולה כדרכה, ולהתירו משום כך ע"י שינוי. גם ע"פ דרך זו עדיין לא שמענו ממשפט זה כי יש בז ציון לטעם האיסור או לקטגוריה של איסורים אליהם הזא שייך. 3.פסוקית"כדשע"ב" מכילה בנוסף לציון האופן גם רמז לסיבת האיסזר: ולא תיעשה הפעולה כדרך חול"(= במובןSECULAR ולא רק במובן WEEK DAYS כבשני הפירושים | הקודמים). על פי זה עוסקים אנז, אכן, בקבוצת איסורים מיוחדת, שנאסרה משום היותה מכילה פעילויות סקולאריות שאינן תואמות את אופי היום. < ב. הפרשנות המקובלת אינה סוטה בדרך כלל מן ההצעה השלישית, אך דוקא זו אינה לדעתנו הנוחה ביותר, שכן: 1.העיון בשימושן של שאר פסוקיות"כדרך ש" מגלה כי אין בהם כלל פסוקיות הרומזות לסיבה. 2.אין אנו פוגשים במשנה ובתוספתא ציוני שיוך קטגוריאליים,. אלא אם כן עולה הצורך בכך מאליו מחמת איזו מחלוקת שנפלה בדבר. יהיה זה אם כן תמוה עד מאוד להניח, כי דוקא בקשר לקטגוריה זו טרחו עורכיה להדגיש את יחוטה המיותד. 3.מסתבר, לדעתנו, כי הסיבה לעזבדה שמשפטי"כדשע"ב" שבתוספתא חסרים במקבילותיהן שבמשנה, הוא משום שעורך המשנה קיצצם מתוך מגמה לקצר בנוסחים שהיו לפניו(כאחת מן המגמות המרכזיות בעבודת העריכה של המשנה, כפי שהראה פרופ' ש"י פרידמן במחקריו האחרונים). ואם כן, קרוב יהיה להניח כי עורך המשנה לא ראה פסוקיות סיום אלו אלא כהצעה הראשונה לעיל, שעל פיה חוזרות פסוקיות אלו על תיאור האופן הקודם בלשון אחרת, ושעל כן לא ראה כנראה הכרח להשאירם בנוסח המשנה. שהרי תמוה יהיה להניח כי הבין פסוקיות אלו כהצעה השניה