פירוש השאלה" מאי כדון" 11 כאן הוא כזה: אם אתה אומר שרשב"א מודה לר' יהודה, ושניהם סבורים שהפרשה זאת כסוף הפרשה, אם כן מדוע למעשה אוסר רשב"א העלאת המדומע ומצריך לתת עיניו וכו'. ועל כך משיבים שטעם האיסור להעלות המדומע ממש לדעתו הוא משום שזו פעולה המזכירה" דרך חול" שלא יעשה כדשע"ב, 12

ולפ"ז נפרש" מאי כדון": מה(= הטעם) עתה(= שנאסר לפי ר"ש להעלות את המדומע).13 נראה, איפוא, כי פסוקית" כדשע"ב" משמשת כאן כפסוקית סיבה הבאה לנמק מדוע פעולה זאת

אסורה.

לפנינו, אם כן, ציטוט מתוך דיון אמוראי. התשובה, שניתנה בצורה סתמית, בלשון קצרה ובלא תוספת הסבר, מלמדת כי כאן כבר היה. השמוש במשפטי" כדשע"ב" ציון לקטגוריה ידועה של איסורים שאין התלמוד צריך אלא לרמוז אליה.

( 2) שבת י"ד, ג'( י"ד, ג') וכן בסוגיה המקבילה במע"ש ב', א'( נ"ג, ב'):

" שמעון בר בא בשם ר' חנינה: זה שהוא לוחש נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, ובלבד

12 וכך פירשו הר"ש סירילאו וה"פני משה" שם.

13 אפשרות מסתברת פחות היא לומר, שלאחר שהוצעו דעות ר' יהודה ורשב"ג שאלו כיצד יש למעשה לנהוג עתה בהכרעת מחלוקת זאת. ואמרו שאין להקל בדעת ר' יהודה, כיון שזו(= העלאת המדומע בפועל) דרך חול היא. 14 ר"מ מרגליות, ב"פני משה" ו"מראה הפנים" שם, סבור לקשר הלכה זאת לנאמר בבבלי ע"ז כ"ח, א', בשם ר' חנינא" מעלים אזנים בשבת"(-" גידי אזנים פעמים שיורדים למטה ומתפרקין הלחיים וצורך להעלותן, ויש סכנה בדבר"- רש"י). לדעתו העלאה זאת נעשית בצירוף לחישה. ושם:" תני ר' שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם, איכא דאמרי בסם אבל לא ביד". אולם הדמיון בין המקרים הללו אינו ברור, ובפרט ששם לא נזכרת כלל פעולת הלחישה. עיקר הסתמכותו היא על הדמיון לירושלמי שם ו', ה'( ח', ג') המספר על ר' ינאי שהמון שבאזנו נפל בשבת ורצה להחזירו וגערו בו חביריו." רבי ינאי סבר מימר שמן הוא שהוא מרפא וחכמים סברין מימר מוך הוא שהוא מרפא"(= לקה"ע: ר' ינאי סבר שרק השמן מרפא וכיון שנתייבש השמן שרי, וחכמים ס"ל שאף שנתייבש השמן הרי המוך עצמו מרפא. ובירוכ"פ עמ' 109 מפרש שהמחלוקת היא אם מוך טבול בשמן נקרא רטיה, ולר' ינאי השמן הוא הוא המרפא, ומותר לתת שמן ע"ג מכה והמוך רק משמר השמן, ולחכמים מוך טבול בשמן זו היא רטיה שאין מחזירין במדינה, עי"ש) ועל כך שואלים:" ולא כן אמר רב יהודה בשם רב זעירא החושש אזנו נותן שמן על גבי ראשו ולוחש, ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי". מן המאמר הזה, הדומה אכן מאוד לדברי ר' שמעון בר בא בשם ר' חנינא אצלנו, רוצה הפ"מ, המדמה את שני המקרים, להסיק כי המדובר בדברי ר' חנינה שלפנינו הוא ב"נותן שמן על גבי ראשו" של מי ש"חושש אזנו" כבקטע הירושלמי ו', ג' הנ"ל, והלוחש כאן הוא זה שלוחש להעלות גידי אזנים( כבבבלי הנ"ל!). וכך דולה הוא פרטים משלושת המקורות השונים כדי להשלים לסיפור דברים אחד את המקורות המקוטעים לדעתו, אלא שעדיין הדברים רחוקים, שכן בירושלמי, כפי שאנו רואים, לא נזכר כלל עניין העלאת גידי אזנים. ועוד שהשאלה הנ"ל בקטע הירושלמי ו', ג' אינה מובנת כלל, והר"ש ליברמן שם נצרך להגהה, ולפיה ישנו חסרון בירושלמי שלפנינו, וצ"ל:" החושש אזנו אינו(= כגרסת כי"ל) נותן שמן[ לתוך אזנו, שמעון בר בא בשם ר' חנינא זה שהוא לוחש נותן שמן על גבי ראשו ולוחש" וכו' ולפי זה אם ישנה מכה אסור לתת שמן לרפואה עליה, וההיתר של ר' חנינא הוא לתת שמן ע"ג ראש שאין בו מכה, ורק לשם לחש, עי' היטב בדברי ר"ש ליברמן שם.

עכ"פ, לדעת הפ"מ( וראה גם קה"ע כאן) הנידון בדברי ר' חנינה בקטע הירושלמי שלנו הוא איסור הרפואה בשבת, והשאלה היא באיזה אופן ניתן לרפא את המכה ע"י נתינת השמן המלווה בלחש לרפואה, בעקבות דברי המפרשים הללו ובעקבות הרד"ל ב"ביאורי הירושלמי" שלו לסוגייתנו בעמ' 58[ נדפס בסוף" הגהות ירושלמי סדר זרעים"( לגר"א) ע"י ר' טוביהו אפרתי ור"י בעקער בשנת תרי"ח] בנה ר"ח אלבק בהשלמותיו לפירוש המשנה שבת י"ד, ג' יסוד גדול, ועל פיו הירושלמי חלוק על הבבלי בשאלה העקרונית מה טעמם של איסורי הרפואה. לדעת כל הנ"ל הירושלמי מגלה לנו כאן דעתו בסוף הדיון ( כפי שנראה להלן) כי איסור הרפואה בשבת הוא משום עובדין דחול, ושיטה זאת מנוגדת לדעה המקובלת בראשונים, שהבינו בדעת הבבלי כי איסורי הרפואה יסודם בגזירה" שמא ישחוק סממנים"( וראה מ"ש ר"ח אלבק שם שמנסה לתור

- 53-