שלא יתן לא ביד ולא בכלי. 14 ר' יעקב בר אידי 15 ר' יוחנן בשם ר' ינאי נותן בין ביד בין בכלי. 16 מה ביניהון? מאיסה. 17 מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא. מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו אינו מאוס. אמר ר' יונה מעשר שני ביניהון. מאן דאמר נותן בין ביד בין בכלי מעשר שני אסור. מאן דאמר נותן שמן על גבי ראשו ולוחש מעשר שני מותר. אמר ר' יוסה וכי כל שמותר בשבת מותר במעשר שני, וכל שאסור בשבת אסור במעשר שני, והא תני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ביין מפני הזיעה, בתרומה אסור הא תרומה היא מעשר שני. 18 מהיא כדון? בלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול". 19 לדעת הפ"מ השאלה" מהיא כדון" פירושה מה טעמו של האוסר בין ביד ובין בכלי( ר' חנינה), והתשובה היא: משום איסורי" דרך חול".

כך מפרש את השאלה גם הרד"ל שם, אלא שלדעתו השאלה כללית הרבה יותר: מהו הטעם שאסרו רפואות בשבת בכלל? והתשובה על כך: משום" עובדין דחול". ברם, קה"ע מפרש את השאלה" מהיא כדון" - כ"מאי הוה עלה", כלומר, מה המסקנה להלכה, האם למעשה מותר ללחוש על שמן שביד ושבכלי או לא. ואת התשובה יש לדעתו לפרש כך: למעשה מותר ללחוש על שמן שביד ושבכלי, אלא שיש לעשות זאת בשינוי(= והפסוקית" ובלבד שלא יעשה כדשע"ב" כאן היא פסוקית אופן שאינה רומזת לסיבה, כפי

אחר המקור לדברי הראשונים הללו בבבלי שבת נ"ג, ב'). אלא שבאמת מן הסוגיה דילן בירושלמי אין להסיק דבר, שהרי אין מדובר פה כנראה בלחישה לרפואה על המכה, וכפי שפירש כבר ר"ש ליברמן בירוכ"פ הנ"ל בעמ' 110, ורמז לכך גם בתוכ"פ לשבת עמ' 190. היתר זה של ר' חנינא הוא לתת שמן ע"ג ראש שאין בו מכה. היתר זה עוסק כנראה במקרה של נתינת שמן על הראש שלא למטרת רפואה כלל, אלא אך ורק כפעולה הנלוית לטקס אמירת הלחש( אולי לשם ברכה, או הגנה כלשהי מפני פגעים). והאוסר זאת ביד ובכלי אכן חושש הוא משום איסור מאיסורי" דרך חול". ומכאן, שאף אם נפרש בירושלמי שלפנינו כדרכו של הרד"ל, שתשובת הירושלמי רומזת לקטגוריה של איסורי" עובדין דחול", אין לנו עדיין להסיק מכאן כר"ח אלבק, כי לדעת הירושלמי, איסורי הרפואה טעמם הוא משום" עובדין דחול". ועוד; נראה מדברי המג"א על שו"ע, או"ח, שכ"ח, מ"ג, בס"ק מ"ח, כי בנוגע לפעולות הללו של העלאת אזניים גם הוא סבור שטעם איסורן בשבת הוא משום" עובדין דחול". שכן הוא מעיר שכל היתר העלאתם הוא רק כאשר יש לו צער," הא לא"ה (= לאן הכי) אסור משום עובדא דחול". ומבואר איפוא, כי גם הפוסקים שלהלכה נקטו כשיטת הבבלי לאסור ליקח תרופות בשבת משום גזרה שמא ישחוק סממנים" גם הם מודים שהעלאת גידי אזנים כרוכה באיסור משום" עובדין דחול" בדומה להתעמלות בשבת, ראה שם במג"א ו"מחצית השקל" נס"ק מ"ו.

ברם, את דעת ר"ח אלבק הנ"ל קיבלו גם שאר החוקרים: רי"ד גילת, משנתו של ר"א בן הורקנוס, ירושלים תשכ"ח עמ' 136; ר"א גולדברג, פירוש למשנה מסכת שבת, עמ' 266-267, וע"ע מ"ש להלן בעמ' 104 הע' 118.

עוד על הרקע הריאלי- רפואי של העלאת אזנים בימי התלמוד ראה ע' טל- אור( טרטנר), מעלים אזנים בשבת, דוגמא לדיון הלכתי- אורטופדי בנושא הפריקות, אסיא, מ"ב- מ"ג, כרך י"א, חוב' ב'- ג' ניסן תשמ"ז, עמ' 52-61. וראה עוד ע"כ להלן עמ' 303 הע' 113.

15 לגרסת שם חכם זה דאה מ"ש ר"ש ליברמן ב"הירושלמי כפשוטו" עמ' 183. 16 יסוד מחלוקתם מבואר הלאה בגמ'.

17" כלומר מכיון ששופך את השמן מקודם לתוך היד( או לתוך כלי מיוחד לשם סיכה) מאוס הוא ונפסל כבר מאכילה. ויוצא מזה ששמן של לחישה נמאס טרם שהוא סך בו. ואח"כ מבאר ר' יונה את ההבדל להלכה בשמן שנמאס, והיינו שאסור לעשות כן במע"ש, מפני שממאס ופוסל אותו בלחישה לפני שהוא סך בו"( ר"ש ליברמן שם, ומפרש כך כדי שלא להזדקק לדחוקם של המפרשים שהסבירו מאיסה משורש" נמס", ושהמדובר הוא בפעולת המסה). על פי זה ההבדל בין הדעות אינו בנוגע להלכות שבת שבהם נפתח הדיון.

18 כלומר, לדעת ר' יוסה, שלא כדברי ר' יונה קודם, יהיה אסור ליתן שמן של מע"ש לשם לחישה, ואפילו אם שופך ישר מהכלי על הראש( הידוכ"פ שם).

19 בכתי"ך בטעות כנראה:" כדרך משהוא עושה בחול".

- 54-