להתקין להן מן הכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מן הטבלה ולא

מן הפנקס כדשע"ב".

שם, שם, כ"ה: המשמר זרעים מפני עופות ומקשאות מפני חיה, משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יעשה כדשע"ב".

שם, כ"ד, ט':" המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאין ומדלעין מפני התיה לא יספק ולא ירקד כדשע"ב גזירה שמא יטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים".

7

בפסקי הרמב"ם שבטבלה זאת אנו רואים היטב כיצד הוא מצמיד לכל סיומת" כדשע"ב" המופיעה במקורות שלפניו תוספת של נימוק, ההופכת את האיסור לגזירה משום איזו מלאכה מן המלאכות.24 מתברר, איפוא, שהרמב"ם אינו מוכן לראות את הפסוקית" כדשע"ב", המופיעה במקורות שלפניו, כמרמזת לקטגוריה מיוחדת של איסורים(=" עובדין דחול", כפי שראינו בשיטת רש"י), שאלא"כ לא היה נזקק בכל מקום לצרף לכך את הנימוק ההופך איסורים אלו להיות גזירה, משמרת למלאכות! ויש לשאול: מנין למד זאת הרמב"ם?

אם תאמר כי הטעם לכך הוא, שהרמב"ם ראה באיסורים אלו חלק ממערך איסורי ה"שבות" שנתפרשו לו 25 כ"גזירות שמא", משמרת למלאכות, הרי תעלה השאלה: זו גופא מנין לו? ומנין שאין איסורים אלו שייכים לקטגוריה נפרדת?

נראה לי כי מסתבר לומר, שהמקור התלמודי הבולט ביותר ממנו יכל להסיק זאת הרמב"ם היה מן הסוגיה בבבלי עירובין ק"ד, א', 26 בו מופיעה במפורש הסיומת" כדשע"ב"( גם בברייתא שבבבלי), ואין התלמוד נמנע שם מלקבל כטעם לאיסור לספק לרקד ולטפח את דברי רב אחא בר יעקב כי יש כאן גזירה

24 באשר למקור 6 שם, ראינו בדיוננו הקודם( עמ' 44) כי טעמו של איסור זה נחלקו אמוראים. לרב ביבי גזירה היא שמא ימחוק, ולאביי גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. והסוגיה בתלמוד, בהמשך הדיון שם, טורחת מאוד למצוא נפקא מינה מעשית בין שתי דעות אלו. וכבר הערנו שם כי לדעת ר"ש ליברמן בתוכ"פ פירוש הדברים הוא כזה, שלאביי אסורה פעולה זאת משום" דרך חול", ולרב ביבי היא גזירה, סניף למלאכת המחיקה. מעתה, אם אכן הבין הרמב"ם כך, הרי שהוא מבטל בפסקו כמעט לגמרי את ההבדל שבין שתי השיטות, שכן מחד הוא אומר שהאיסור לקרות בשטרי הדיוטות הוא כדי" שלא יהא כדרך חול", ומאידך הוא מוסיף:" ויבא למחוק".( והאיסור לקרוא מן הכתב, כפי שהוא ממשיך ואומר, הוא כדי" שלא יקרא בשטרי הדיוטות"). ולפרשני הרמב"ם שם- ראה" מגיד משנה" ו"מעשה רוקח" שם- שהבינו כי פסק כאביי,( ולפ"ז " ויבא למחוק" הסבר הוא לטעם אביי), תצטמצם המחלוקת שבין אביי לרב ביבי אך ורק לשאלה אם איסור הקריאה מהכתב הוא גזירה ישירה שמא יבוא למחוק, או עקיפה, כדעת אביי: שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות[= כשזאת עצמה גזירה( לגזירה)- שמא יבוא למחוק], מה שנראה, לדעתי, מאוד תמוה. לכן מסתבר לומר- בין אם נקבל את פרושו של ר"ש ליברמן בנוגע לדברי אביי עצמו ובין אם לאו- כי לרמב"ם הובנה דעת אביי כגזירה פרטית" שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות", ותו לא. ואין כאן כל רמז לקטגוריה של איסורי" דרך חול", שהוא ממאן להודות בקיומה, כפי שנבוא להוכיח להלן.

25 ועל כן דאה מ"ש בעמ' 106 ואילך. 26 ראה לעיל עמ' 59-60,

+

- 78-