" שמא יטול צרור", אע"פ שלכאורה אין מפורש יותר ממה שאומרת התוספתא( והברייתא שבבבלי) " כדשע"ב"!

מכאן יכל, כפי הנראה, הרמב"ם להסיק כי אין הסיומת" כדשע"ב" צריכה להתפרש כפסוקית אופן המכילה סיבה. ואף שכשעמדנו אנו בדברינו בפרשנות המקורות האמוראיים, הבענו דעתנו שם, כי רב

אחא בר יעקב מייצג מסורת אחרת, שונה מהמסורת הפומבדיתאית שמדבי אביי, שראתה בפסוקיות " כדשע"ב" ציון לקטגוריה מיוחדת של איסורים, הרי הרמב"ם רצה, כפי הנראה, ליישב את שתי הגישות הנוגדות הללו, הנובעות שתיהן מן המקורות אמוראיים. 27

ננסה כעת להסביר כיצד, לפי דעתנו, יישב הרמב"ם תפיסות אמוראיות מנוגדות אלו. ראינו, איפוא, עד עתה, שתי תופעות חשובות שבהן שינה הרמב"ם שינוי משמעותי מן הנוסח של

המשפטים התנאיים המסיימים בפסוקיות" כדשע"ב":

א) במקרים רבים טרח להפוך את הצורה התחבירית I או II לצורה התחבירית III.

ב) בכל המקרים בהם היה מקום לכך, הוסיף בהלכות שבת לסיומת המקורית" כדשע"ב" את הנימוק המקשר איסורים אלו למלאכה מן המלאכות בדרך של" גזירה שמא".

לכאורה, אלו שתי תופעות סותרות ומנוגדות מעיקרן. שכן, אם תופעה א) פירושה בעצם הפיכת משפטי" כדשע"ב" מצורות I או II, המתפרשות- או לפחות יכולות להתפרש- כמכילות פסוקיות. אופן חסרות סיבה, לצורה תחבירית III, המחייבת אותנו לראות בה פסוקית סיבה, הרי שבתופעה ב) מתפרשת תוספת הנימוק שהרמב"ם טורח להוסיף- כנתינת טעם עיקרית, המעמידה בהכרח את הסיומת " כדשע"ב" כפסוקית אופן חסרת סיבה.

אך לאמיתו של דבר, נראה כי אין תופעות אלו שאנו עומדים עליהן כאן תופעות מנוגדות כלל, אלא משלימות זו את זו. תופעות שמהן נוכל ללמוד על פרשנות הרמב"ם למקורות שלפנינו, ונוכל, משנבין את כוונת הרמב"ם, גם לעמוד על כך שדוקא זוית הראיה הלא מקובלת, שהצבנו בפרק הראשון כאפשרות( א) או כאפשרות( ב), היא זו שתוכל לבאר לנו יפה מה היתה עמדת המוצא של הרמב"ם בנידון.

ואנו אומרים כך: הרמב"ם הבין את פסוקיות" כדשע"ב" שבמקורות התנאיים כפסוקיות אופן חסרות

סיבה.

הרמב"ם, המודע היטב לעובדה כי בברייתות הבבליות ובפי אמוראים מסויימים קיבלה סיומת זאת את הצורה התחבירית מס' III, המחייבת לכאורה לראות בפסוקיות אלו פסוקיות סיבה- דבר הסותר לכאורה את הבנתו כי פסוקיות אלו במקורות התנאיים הן פסוקיות אופן חסרות סיבה- מיישב זאת באופן כזה שהוא מעתיק את הצורה התחבירית מס' III כמשפט סיבה חסר.

וכך מתפרש לו מובנו של משפט סיבה זה: מתחילה אנו אומרים כי לא יעשה אדם פעולה פלונית( כדי) שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואך, אמנם, כעת יש להוסיף ולשאול:- מאחר שאין הרמב"ם מקבל משפט זה כמשפט סיבה מנומק דיו מדוע נאסר לבצע פעולה זאת כדרך שהוא עושה בחול? ועל כן

27 וראה להלן עמ' 91.

-

- 79-