תבוא כעת התשובה השלמה: גזירה משום מלאכה פלונית.

למעשה, יש להדגיש, כי הבנה מעין זו יוצרת מובן חדש לגמרי לתפקידן של פסוקיות" כדשע"ב"

-

במשפט הסיבה החסר. פסוקיות אלו אף שמבחינה תחבירית הריהן בודאי פסוקיות סיבה- מובנות מעתה בעצם כפסוקיות אופן גמורות, הבאות למעשה רק כדי לומר כי פעולה פלונית אסורה" כדי שלא כדי שלא יעשה פעולה זאת כדרכה אלא ישנה. וכדרך שימוש( ב) של

=

יעשה כדרך שהוא עושה בחול" פסוקיות" כדשע"ב" שהצענו בתחילה.

כך נוהג הרמב"ם בכל המקורות התנאיים והאמוראיים המשתמשים בנימוק" שלא יעשה כדשהע"ב" בהלכות שבת. מתחילה הוא מציבם כמשפטי סיבה חסרים שיש להשלימם, ואז נחלץ הוא עצמו למלאכת ההשלמה הזאת, וכך מוסיף הוא מסברתו את הטעם לאיסור בדרך של" גזירה שמא".

כך, למשל, דברי אביי בבבלי, שבת, קל"ח, א'28 המסביר( בניגוד לרב יוסף) כי תליית המשמרת אסורה מדרבנן" שלא יעשה כדשהע"ב" מתפרשים לדעת הרמב"ם כמשפט חסר סיומת עיקרית. והרמב"ם משלים את החסר בהלכות שבת כ"א, י"ז:

"... אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לשמר". ומכאן שעלינו לסכם ולומר, כי הרמב"ם אכן הבין את המקורות התנאיים כמשפטי אופן אשר אינם כוללים סיבה, ומשום כך ראה צורך להוסיף סיבה בכל מקום בו נזכרים משפטי אופן אלו. אך מאידך ראה גם ראה הרמב"ם כי מקורות תלמודיים אחרים( שאנו זיהינום כבבליים) משתמשים בסיומת" כדשהע"ב" כפסוקיות סיבה, וכדי ליישב את המקורות התנאיים שהתפרשו לו כמשפטי אופן חסרי סיבה עם המקורות שבהם פסוקיות" כדשע"ב" הנן פסוקיות סיבה מובהקות, יצר הרמב"ם מבנה מורכב, שעל פיו הסביר את כל פסוקיות הסיבה הנאמרות בצורה התחבירית מס' III כפסוקיות סיבה חסרות. כלומר, לפנינו פסוקיות סיבה שנשמטה מהן הסיבה העיקרית, שהיא לעולם אצלו: גזירת חכמים שלא לעשות פעולות אלו- משום אחת מן המלאכות.

תופעה זו- של הבנת משפטי" כדשהע"ב" כמשפטי סיבה חסרים והשלמתם על ידו חוזרת, כאמור, אצל הרמב"ם בהלכות שבת גם בניסוחם להלכה של שאר המקורות התנאיים שבבבלי, וכן בדברי

האמוראים, 29

28 עליהם עמדנו בעמ' 57-58.

29 שוב( ראה לעיל, בסוף הע' 23) יש לציין את העובדה כי בחלק מן המקורות שציינו בפרק על משפטי" כדשע"ב" בספרות האמוראית אין הרמב"ם כלל טורח להזכיר את הסיומת" שלא יעשה כדשהע"ב". כך לגבי חלק מהמקורות הנ"ל שבירושלמי ( אך שם אפשר שהעדיף את מקורות הבבלי), וכך לגבי מקור 3 שבבבלי, ראה הלכות שבת כ"ב, ז'. גם תופעה זאת מוסברת, כמדומה, רק אם נסכים כי לרמב"ם אין מדובר במשפטים אלו כלל על טעם לאיסור או בציון קטגוריאלי, אלא יש בהם אך ורק ציון אופן, שהרמב"ם ניסחו לעיתים בדרכים אחרות. על כך ראה מ"ש להלן בעמ' 89-93.

- 80