לענין מנוחה מן היגיעה. וכן נלמד מדבריו שאת ה"פרצה" שנוצרה כאשר הוסברו המלאכות, אבות ותולדות, כפעולות יצירה מסויימות, ושאר הפעולות נמצאו מותרות בשבת מן התורה- פרצה זאת גדרו חכמים ע"י גזרת מוקצה שיהא אסור בטלטול. 280.

,

ושם, כ"א, א' היה נראה מדברי הרמב"ם, כי לדעתו, אכן, איסורי השבות כולם באים לגדור פרצה זאת: " נאמר בתורה תשבות 281 282 אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהן" וכו'. כלומר מן התורה ישנו צו עקרוני על השביתה, צו המקביל לאיסור ל"ת( כל מלאכה), המכוון אך ורק למלאכות, ושתפקידו למנוע פעילות של יגיעה בשבת.

אלא שהמשך דברי הרמב"ם שם אינו תואם את ההסברים הללו:

"... ודברים הרבה הם שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים

למלאכות, ומהן דברים אסורין גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה" וכו'.

מדבריו אלו אנו מבינים, כי אין כוונת הרמב"ם לא לאיסורי תורה במובן הרגיל, ולא לאיסורים שמטרתם המנוחה מן היגיעה, אלא לאיסורים שמטרתם לגדור מפני האפשרות לפגוע במלאכות.

280 לשאלה מהי כוונתו בכך שלא כתב" בטל עשה" אלא" בטל הטעם", והיחס בין דאורייתא לדרבנן בענין זה של איסור טלטול מוקצה, ראה הצעתו של הנצי"ב ברלין," העמק שאלה" קס"ז, ב' וב"העמק דבר" על התורה שם. 281 הרמב"ם הוא הראשון העושה שימוש ב"תשבות" זה כדי לדרוש ממנו את השבותין( או לסמוך לו את השבותין- כפי שנראה יותר לומר- ויבואר להלן), ולא כמו שכתב רד"ב טרייוויש, בעל" רביד הזהב" לשמות שם( מהד' לבקוביץ- רייניץ, ב"ב, תשכ"ט, עמ' רע"ז):" במכילתא סמכו מכאן הדברים שאיסורן בשבת משום שבות"( והמהדיר כתב שם בהע' פ"ט" לא מצאתי במכילתא"), שכתב, כמדומה, דבריו מן הזכרון וטעה. וראה בענין זה ב' כהן,( הנ"ל בעמ' 118 הע' 5) עמ' 134 הע' . 17. וראה עוד ד"צ הכהן, קונטרס שביתת השבת, בתוך פרי צדיק, לובלין, תרס"א, עמ' 69:"... ופשט הלשון משמע דבתחילת דבריו בא( הרמב"ם) לומר דיש חיוב שביתה מה"ת(= מהתורה) גם בדברים שאין מלאכה, אבל מ"מ הרי אמר מקרא דתשבות, והיל"ל(= והיה לו לומר) קרא דשבתון כדאי' בגמ'(= בבלי שבת, קי"ד, ב', בענין קניבת ירק). ומיהו ע"ז י"ל דדרכו כמה פעמים לשנות הדרשות ולהביא מקרא הפשוט יותר, שזה בא בלשון ציווי, ועדיף לי', אף דבגמ' נקטי מקרא אחר, כיון דאין בו נ"מ לדינא" וכו'. ועי"ש בהמשך דבריו, על החופש בו נוהג הרמב"ם באופן הצגת הדרשות בחיבורו ראה דברי ר"י לוינגר לעיל עמ' 75 הע' 17 ומ"ש ר"י קפאח בעיונים בספרות חז"ל, במקרא ובתולדות ישראל, עורך י"ד

גילת, ר"ג, 1982, עמ' 248-255. 282 א) בעקבות הרמב"ם ראשונים רבים. כך, למשל, ספר החינוך עשה פ"ה:" לשבות ממלאכה ביום השבת שנא' וביום השביעי

תשבות". ובעלי התוס' שבת, ס"ט, א' ד"ה" דידע" מניחים כי ישנה מצוות עשה של שביתה בשבת ומקורה הוא לדעתם מן הפס'" וביום השביעי תשבות", או מן" ושמרתם את השבת"( שם, ל"א, י"ד:" ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מחלליה מות יומת").

בולמקורה של הדרשה: ישנם שני פסוקים שמהם יכל הרמב"ם ללמוד דרשה זאת. שמות כ"ג, י"ב( משפטים):" ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך זינפש בן אמתך והגר". ושם, ל"ד, כ"א( תשא):" ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת, בחריש ובקציר תשבת".[ בשני הפסוקים בכתיב חסר, אבל בראשונים בדר"כ מלא: " תשבות", וראה ע"כ תורה שלמה, ב', עמ' קפ"ח, אות ל"ד]. בדברי התוספות לא נתבאד לאיזה מן השניים הכוונה, אך יש להניח כי כוונתם לזה שבפרשת משפטים, שכן הקדימו פס' זה ל"ושמרתם"( וכן צויין שם בדפו'). וראה להלן דברי הרמב"ם בספר המצוות עשה קנ"ד, שלומד מ"תשבת" מצוות עשה של שבת, וראה ר"צ הכהן שם והשווה לדברי ר"י קאפח בתרגומו לספר המצוות, ירושלים, תשל"א, עמ' קל"ח והנסמן שם. על הבעייתיות הכרוכה בדרישת הפס'" ושמרתם" לעשה של שבתון, ומקורות נוספים לענין, ראה להלן הע' 289, כאן רק אעיר כי לא לחינם שינו חכמי ספרד מנוסחתם של בעלי התוס' הנ"ל. כך למשל הרמב"ן בחידושיו שם ד"ה" עד שישגוג"( מהד' הרשלר עמ' רל"ב):" ולא מוקי דידע ליה בעשה דשבתון ותשבות" וכו'. וכן הרשב"א שם ד"ה" דידע"( מהד' ברונר עמ' ש"ז), שכן בפס'" ושמרתם את השבת" לשון שמירה מתפרשת להם כלאו ולא כעשה, וראה לעיל הע' 20. הערה זו למדתי מדבריו של ר"צ הכהן, שם, עמ' 65-66.

- 167-