אמנם כבר אצל רס"ג אנו מוצאים כי הוא מונה בספר המצוות שלו בשבת כמצוות עשה 288 את" שמור השבת אתה ובניך ועבדיך ובהמתך ישבתו בו". אבל יתכן, ואף מסתבר, שכוונתו לומר כי בהמנעות מעשיית אבות המלאכות ותולדותיהן ישנה גם מצוות עשה. 289

רק אצל הרמב"ן אנו מוצאים לראשונה עשה זה של שביתה מפעולות שחוץ למלאכות, בניסוחים מפורשים ומנומקים. הרמב"ן היה סבור אמנם מתחילה 290 כי:" שבות דשבת. בימי עזרא ובית דינו תקנו", 291 אבל שינה דעתו 292 בפירושו על התורה, שחיבר אח"כ. 293 בדבריו שם לויקרא, כ"ג, כ"ד, הוא מנית יסודות לגישה ההפוכה מזו( שהוצגה מאוחר יותר) בדברי הר"ן דלעיל. 294 הרמב"ן בונה את טיעוניו בדיון זה בעיקר על שלשה מקורות. שנים מהם קטעים ממדרשי ההלכה, והשלישי מן המובא בבבלי שבת( דרשת רב אשי):

מדרש לקח טוב( פסיקתא זוטרתא) לר' טוביה בר' אליעזר, הוצ' ר"ש בובר, לשמות ל"ד, כ"א:" ששת ימים תעבוד- זו מצות שבת". אבל מן הירושלמי סוכה ג', י"א( נ"ג, ד') נראה שאין בשבת אלא מצות לא תעשה. שכן חברייא אמרין שם כי לדברי ר' יוסה המוציא לולב בשבת פטור כיון שמצות עשה של לולב דוחה ל"ת של שבת. וראה: רמ"מ כשר, תורה שלמה, כרך ט"ז, ניו יורק, תשט"ו, עמ' ע"ג לשמות פרק כ' אות רנ"ב ובהע'; הנ"ל, השלמות והוספות לתורה שלמה, כרך י"ט, ניו יורק תש"ך, עמ' שפ"א; הנ"ל, דברי מנחם, ח"ב, ירושלים, תש"ם, בחלק ההערות על שו"ע סימן כ'. ודאה הדיון בשיטת הרמב"ן להלן, ומ"ש שם בהע' 302. 288 עשה ל"ד.

289 וראה שם דיונו של רי"פ פרלא בביאורו, ח"א, מהד' צילום ירושלים, תשל"ג, עמ' 376-378.( דברי דס"ג הללו מוקשים מצד מאמר רבא בבבלי ברכות כ', ב'" אמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה", שממנו נראה כי" שמור" הינו מצוות לא תעשה. ראה רמב"ן בפירוש התורה לשמות כ', ח' והמפרשים שציין להם דח"ד שעוועל במהדורתו, ה"א, ירושלים, תשי"ט, עמ' שצ"ח ד"ה מצות לא תעשה, ור"י פרלא שם, ובהרחבה אצל ד"צ הכהן, קונטרס שביתת השבת, עמ' 65 ואילך. וראה עוד דמ"ש הכהן, משך חכמה, ואתחנן, ד"ה שמור, שמסב גם את דברי הרמב"ן דלהלן לפס' זה). 290 בהשגותיו לספר המצוות, בסוף השורש השני( מהד' רח"ד שעוועל עמ' מ"ז).

291 מקוד לדבר הוא מביא מן הבבלי שבת קכ"ג, ב' העוסק בגזרת מוקצה. שם נאמר כי גזירה זו קדומה היא, מימי נחמיה בן

חכליה.

הרמב"ן מזהה זיהוי גמור בין מוקצה לשבות. כך גם נראה מדבריו בדרשתו לראש השנה( כתבי הרמב"ן מהד' הרח"ד שעוועל, ח"ב, ירושלים, תשכ"ג, עמ' רי"ט) כשהוא מונה את גזרת טלטול האבנים הקטנות כשבות, והיא גזרת טלטול מוקצה. אך יש להרהר אחר הזיהוי הזה בין מוקצה לשאר שבותין, שכן מן התלמוד עצמו נראה כי יש לחלק בין שבות למוקצה, שהרי החמירו בענין מוקצה ביו"ט. מבשבת( ראה בבלי, ביצה, ב', ב'), בשעה שבשאר השבותין לא מצינו כל חילוק בין שבת ליו"ט, ושנו במשנת ביצה ה', ב' כל אותם שבותין שנוהגים בשבת, ואף אמרו בסוף אותה משנה" אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד". ועוד, שעניינה של ההכנה מבעוד יום לשבת, אשר הוא המקור לדין המוקצה(= מה שלא הוכן), מוכר לנו אכן, מבחינה הסטורית, כבר מתקופה עתיקה מאוד, ויודעים אנו על כך כבר מברית דמשק י', י"ב; ספר היובלים ב', כ"ט; וכן שם נ', ח'; מן הקראים( ראה על כך 1975, LH SCHIFFMAN, THE HALAKHAH AT QUMRAN, LEIDEN עמ' 99); וההלכה האתיופית[ ראה מ' וורמברנד, הלכות השבת אצל הפלשים, בתוך א' בירם( עורך), פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר א', מוגש לד"ר אליהו אורבך, ירושלים, תשט"ו, עמ' 238], וראה עתה גם די"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 98 הע' 41. לעומת זאת, החלוקה המקובלת בהלכה בין המלאכה לשבות אינה מוכרת כלל בכל המקורות הללו, ראה מ"ש בעמ' 130, ובודאי שלא מוכרים בכל החומר הזה סוגי השבות המיוחדים להלכה, כגון עשיית המלאכות האסורות בשינוי.

292 וראה ניתוח הדברים אצל די"ד גילת, להשלשלותם של איסורי השבות בשבת, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ג', חלק א', עמ' 11-14.

293 ראה רת"ד שעוועל במבוא לפירוש התורה לרמב"ן במהדורתו, ירושלים, תשל"ו, עמ' 1-9.

294 ציטוט דברי הרמב"ן שיובאו להלן הוא ממהד' הרח"ד שעוועל הנ"ל, ח"ב, עמ' קנ"א- קנ"ב, וע"פ ציוניו. 295 עמ' 120.

- 169-