פשטותה של משנה זאת( 2-5). מלמדת, לכאורה, על כך שפעולות אלו שנמנו כאן, פקיקה מדידה וקשירה, הנן פעולות מותרות בשבת, ולא שמענו מכאן הגבלה כלשהי על היתר זה. אמנם בקטע 1 של משנתנו למדנו על היתר מוגבל אחר, והוא ההיתר להשאל דוקא על דברים שהם לצורך השבת( כשבצידו ההיתר להפר נדרים בשבת, שעליו לא מוטלת הגבלה), אך נדמה שאין ללמוד מכאן דבר על שאר

העניינים הנזכרים במשנה. אבל בבבלי שם מסופר:

" עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא 10 דיתיב באוונא דמיא 11 וקא משח ליה, אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה 12 דמצוה, דלאו מצוה מי אמור. אמר ליה מתעסק(=" שלא לצורך, אלא לאיעסוקי בעלמא". רש"י) בעלמא אנא".

מכאן נראה כי( אולי בהשפעת דין ההפרה בשבת הנזכר כאן) 13 מסורת היתה לאמוראים מסויימים ( לפנינו עדות מן הדור השלישי בבבל) לפרש כי ההיתרים המנויים במשנת שבת 14 מכוונים רק כלפי צורך

מעניין כי המגיה בכ"י מינכן 95 הוטרד, אכן, מחסרונה של פעולת הקשירה בקטעים 1-4 והוסיף משום כך בגליון:" ומודדי' את המטלית וקושרי' את המקד'( מגיה נוסף הוסיף שם כנראה אח"כ גם מ' סופית, ואיני יודע למה כיון, ובשנו"ס שאצל גולדברג, שם, עמ' 403, ישנה, לדעתי, טעות בפיענוח הגהה זאת, עי"ש ובדק"ס שם אות ש') בגמי".

8 ראוי להעיר כאן כי בדפו"ר של הבבלי ויניציה ר"פ, בקטע 2 מתחלת משנה חדשה. אבל בדפו"ר של המשנה, ניאפולי רנ"ב, קטע 2 מתחיל ב"ופוקקין" בו' החיבור, וכך גם בכ"י לו ובקטע גניזה אוק' בודליאנה HEB.E 76. ראה גולדברג, שם.

9 כך מורה, לכאורה, פשטותה של המשנה, וכך נראה מן התוספתא כאן, י"ז, כ"ד:" נדרי שבת מפירין אותן בשבת, מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת, שאם חשיכה ולא הפר אינו יכול להפר". וכך פי' ר"ח אלבק כאן. אבל בבבלי כאן קנ"ז, א', שנינו ברייתא:" תניא הפרת נדרים כל היום, ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו מעת לעת", ומסתבר, לפי זה, כי משנתנו אינה שנויה לדברי הכל ושדיב"י וראב"ש יחלקו עליה, שכן, לדעתם- שלא כתוספתא הנ"ל- יכול הבעל להפר נדרי

אשתו גם כשתצא השבת.

ועוד בבבלי שם ברייתא אחרת:" תני זוטי דבי רב פפא( בכתי"מ:" רב זוטרי דבי רב פפי") מפירין נדרים בשבת לצורך השבת", ובבבלי שם מוצעת דרך להעמיד משנתנו לכולי עלמא, ולומר ש"לצורך השבת" הנזכר בענין" נשאלין" מוסב גם על" מפירין" שברישא. וראה תוכ"פ כאן עמ' 297 וגולדברג, שם, עמ' 404.( עוד ראוי להעיר, כי עד כאן לא ראינו אלא דעות שמתירות הפרת נדרים, על כל פנים לצורך השבת, כדרכה, אבל בנדרים ע"ז, ב', נשנית ברייתא אחרת:" תניא... לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול, אלא אומר לה טלי זאכלי טלי ושתי והנדר בטל מאלין". וכאן אנו מוצאים, איפה, דעה נוספת, המחמירה שלא להתיך אף הפרת נדרים לצורך השבת אלא בשינוי מדרך חול!). 10 בכתי"מ רק:" רבה". אבל בכתי"ר כלפנינו.

11 הכוונה בכל הגרסאות המשונות כאן( ראה מסורת הש"ס, דק"ס, צילום כתי"ר הוצ' מקור, ירושלים, תשל"ב, ח"א, עמ' 187, בה"ג מהד' הילדסהיימר עמ' 243 ושנו"ס שם, וערוך השלם, א', עמ' ל"ז, וחלק ט' עמ' 10) לאמבטי, כפי שעולה מן המפרשים כאן ומפירוש הגאונים לטהרות עמ' 89.

12 בכתי"מ:" מידי".

13 וראה מלאכת שלמה לר"ש עדני למשנה כאן, המפרש כי איסור ההפרה מקורו בעובדה שהחפץ שעליו חל הנדר הינו מוקצה, ואכן, לגבי קטגוריות מסויימות של איסורי מוקצה מצאנו בדברי האמוראים היתרים מיוחדים לטלטלם לצורך( מסויים בשבת). ראה בבלי שבת קכ"ג, ב', וכן ר"פ היימן, עיון במקורות הטרמינולוגיה של הלכות טלטול כלים, אורות ישראל, שנתון מכללת אורות, קובץ א' תשמ"ט, עמ' 114-127.

14 סבור אני כי מן ההגיון יהיה לומר, שמסורת זאת לא הפרישה דוקא את פעולת המדידה משאר הפעולות שנמנו יחד איתה, אלא למדה כי במשנתנו בכללותה מדובר על היתרים מיוחדים לצורך מצוה, כיוון כזה של צמצום בפרשנות משנתנו כבר ראינו בהע' 9 הקודמת, לגבי היתר הפרת נדרים הנזכר כאן, ויתכן, איפוא, שגם על המשך המשנה הוחל צמצום זה. כך הבין גם בפשטות מהר"י מברונא הטוען כי היתר הפקיקה הינו אך ורק משום שמדובר בפקיקה לצורך שבת, דבר הנחשב לצורך של מצוה:"... דהא פוקקי' ע"כ לצורך המת ולתרומה, וכה"ג(- אינו נחשב) אלא לצור' שבת בעלמא, דלא ליכנס בו חמה בבית שיושבים שם. דאי דוקא להלכות טומאה מאי פריך מינה בס"פ כל הכלים( שבת, קכ"ז, ב') ומסיק דמעשה רב, וסותר

- 233-