הכונה

53

, משאלותך נמלאה, אשתי היקרה, עוד מהר מאשר חשבנו. כאשר עזבתי את רחוב היהודים ללכת אל השוק עברה לפני עגלת בי- הדואר. השמש טרם יצאה על פני האדמה, ואני רואה איך דלת עגלת בי- הדואר נפתחה ושני צרורות נפלו ארצה. הראשון היה גדול והשני קטן. את הקטן שמתי בשקי, קראתי לעגלון בי- הדואר ויעמער- שהוא מכורי מכבר- שיעמוד מסרתי לו צרור אחד ומהרתי הביתה עם הצרור השני. התדעי, אשתי מה כתוב על הצרור? בו מונחים שלשים אלף כסף!* למה איפוא הכאת את צרור הכסף הביתה ולא השבתיו תכף להעגלון?* „ כאחת הפתיות תדברי! למה? יען כי חסרי לחם ועצים אנחנו. עתה רחקה כבר כל דאגה מאתנו, כי משאלותך שאליהו הנביא יחיש לעזרתנו נמלאה כה מהר".

, האם יצאת מדעתך? משאלותי נמלאה? אני הלא לא שאלתי מעולם שתארח אל חברת גנבים, ואתה תזכיר עוד בהחטא הזה את שם אליהו הנביא? שמעון, הלא נהפכת לאיש אחר".

האם

, הלא אין את נפשי לטמון את הכסף. אני חפץ לקנות רק את הדברים הנחוצים לי ביותר; ואקח ממנו רק איזה מאת כסף לכונן לי עסק הגון וכאשר ישלח ד' ברכה במעשי ידי אשיב את הכסף הזה". אל תדבר מברכת ד' בנשימה אחת שבה תחפוץ לשפר את רעתך. יצאנו אני או אתה מדעתנו? האתה הוא האיש הירא והנאמן שמעון יעססעל, אשר כל בני קהלתנו יכירהו וימלאו את פיהם תהלתו? האם היית לאיש אחר? תכף את הכסף, ואם לא תחפוץ ללכת בעצמך תן לי את הכסף ואשאהו אל

בי־הדואר“.

השב

אשתי היקרה. את היא אשרי, יקרה את לי מפו ומפנינים, אבל איפה נקח לחם ועצים בעד בנינו הרעבים והקפואים? ושמן להדליק נרות החנוכה? האמיני לי, כי זאת היא אצבע אלקים שכה מהר נתעשרנו וכו'--*.

, מה?" שסעה אותו אשת החיל בדבריו נתעשרנו?" איזהו עשיר, אמרו חז"ל השמח בחלקו. האם נוכל לעולם להיות שבעי רצון ושמחים בהעושר הזה? איך יערב לכנו לקנות לחם ובגדים בעד כסף גנוב בלי שתוריד אותי הבושה דומה, ובלי לחשוב כי כל האנשים מורים עלי באצבעותיהם? שמעון, מהר להשיב את הכסף טרם ישובו בנינו מתפלת השחרית הביתה, כי לוא יודע להם שהוריהם הם אנשי בליעל, דרתי חיים שאולה מפני הבושה. שמעון השב את הכסף:*

, את הכסף לא אוכל ואי אפשר לי להשיב כי עד מהרה היו מביאים אותי אל המשמר. גם עתה לא אדע אל נכון אם לא ישמני בהמאסר ואם לא יבואו השוטרים לקחת אותי. אם יגלו על בי- הדואר את חסרון הכסף הזה ימתחו תכף את קו החשד עלי, אז בקרת תהיה לי, ויבדקו את ביתי על כן עלי להסתיר את הכסף

על מקום בטוח".

החזיק

בדברו המלים האלה, העתיק ארון גדול וכבד מן הקיר, הרים בידו קרש הרצפה אחד אשר לא היה קבוע היטב וישם את הצרור תחתיו, ויכסהו במעט חול את הקרש והעמיד את הארון על מקומו. כאשר הביא כבר את אוצרו אל מקום בטוח הוקל לו מעט. הוא שאף רוח אל קרבו והוסיף לדבר:

, שום איש לא ראה כי שמתי את הצרור בשקו ושום איש לא יבקשהו וגם לא ימצאהו על המקום הזה. ואם אמנם ישימו אותי בכלא על איזה זמן, אולם בעד