ג. אלא שכאן עמדנו בפני בעיה: בהלכות ו"ט- שלא כבהלכות שבת- אין הרמב"ם טורח להוסיף לפסוקיות"כדשע"ב" את ה"גזרה שמא", והיה עולה על הדעת לומר כי רק בהלכות יו"ט סבור הרמב"ם כי ישנה קטגוריה של איסורי"כדרך חול". אבל נטייתנו היתה לומר כי גם בהלכות ו"ט אין הוא משתמש בפסוקיות"כדשע"ב" כמרמזות לטעם האיסזר, אלא כציון אופן טהור. רצונו גם כאן רק לומר כי פעולות אלו יש לעשות בשינוי[בשטעם הדבד כבר נתבאר בדבריון, בכותרת הכללית שבריש הלכות יום טוב(א', ה'): משום שמחת ו"ט גזרו, כדי שיטרח באותן פעזלות מערב יו"ט]. וראיות לדבר: 1.דוקא בעניינו של המקור היחיד בו נתפרש בתלמוד הטעם של"עובדין דחול"(= שקילה ומדידה בכלי ביו"ט) אין הרמב"ם מתנסח בצירוף פסוקית"כדשע"ב"(ובהלכות שבת אף מסנף הוא איסור זה במפורש לגזרה"שמא יכתוב"!). 2.ברוב המופעים(שמונה מתוך עשרה) של פסוקיות"כדשע"ב" בהלכות יו"ט אין במקורות שלפנינו(תנאיים ואמוראיים) כל זכר למשפטי"כדשע"ב", או לציון הקטגוריאלי של"עובדין דחול", ומנין היה לו לרמב"ם להעלות על הדעת כי דוקא שמונת המקרים הללו שייכים לקטגוריה של איסורי"עובדין דחזל"? אלא, מסתבר יותר לומר, כי פסזקיות"כדשע"ב" בלשונו אין בהם טעם מלא(עי" בפנים) או ציון קטגוריאלי(חילקנו את דרך שימושו בפסוקיות הללו לארבעה- ראה בפנים עמ" 92-93).

ד. שיטות רש"י ורמב"ם מייצגות איפוא, לדעתנו, עמדות מנוגדות לגמרי בפרשנות משפטי "כדשע"ב". יכולנו לנסות להסביר את עמדותיהם השונות רק משעמדנו על אפשרויות ההסבר השונות החבויות כבר בטקסטים הראשוניים שבספרות התנאית. אבל יש לשאול: האם ניתן למצוא מקורות קדומים יותר לשיטות המיוצגות כאן ע"י רש"י ורמב"ם?

ובכן, כאן העלינו כי: 1.ע"פ בדיקה של המקורות בפירוש המשניות לרמב"ם נראה כי הרמב"ם בצעירותו סבר כרש"י, שישנה קבוצה של איסורי"דרך חול', וחזר בו מאותר יותר מכך. 2.נראה כי גם רי"ץ גיאת מחכמי ספרד, שלא הכירו עדיין את תורת רש"י, היה סבור כך, אגב עדות הלכתית שמוסר הוא משם רב האי גאון, שממנה נראה כי הביטוי"עובדין דהזל" כבר היה אצלו לשם של קטגורית איסורים מיוחדת. 3.וכך מוכח גם מדברי שר שלום גאון ומתשובת גאזנים אחרת שלא זוהה כותבה. 4.העלינו השערה כי סימנים לשיטת הרמב"ם בחיבורו ישנם כבר בדבדי ר"ח בפירושו לבבלי.

ה. המגמה המצטיירת מבדיקתן של הלכות שבת בתקופה התנאית והאמוראית מראה כי ישנו ­בתורת חכמים- מאמץ מתמשך לאורך כל הדורות לכווץ ולסנף את מירב האיסורים תחת אילן ל"ט המלאכות ותולדותיהן. רי"ד גילת הראה זאת בתורת התנאים, ור"א גולדברג במחקרו על התפתחות ה"גזרה שמא" בבבל.

במהלך הסטורי זה משתלבת יפה גם עמדת הרמב"ם מאוהר יותר, שכן הוא מוסיף על קודמיו בכך שהוא מסנף גם את איסורי"כדרך חול" לקבוצת ה"גזרות שמא", שנגזרו משום אחת מן המלאכות. שהיתה אכן נטיה כזאת לרמב"ם בחיבורו הראינו בפנים, בהדגמה משלוש הלכות שונות.