איסורי ה"שבות" ויחוסם לקטגוריה של איסורי"עובדין דחול"

1.א. שמם, ותוקף איסורם: הבדיקה של מופעי המונת"שבות" במדרשי ההלכה מעלה: במדרשים שמדבי ר' ישמעאל אכן מופיע המונח"שבות" ככינוי לאיסורים שאינם מלאכה, אבל מן המדרשים שמדבי ר"ע נראה כי אין נכונה הדעה שהמטבע"שבתון שבות" מכזון לציין לקטגוריה של איסורי השבות, אלא נראה שהמטבע המדרשי הזה עוסק בפעולות שהן מלאכות גמורות. הכינוי המשמש במדרשי ההלכה הללו לציון הקטגוריה של האיסורים אשר אינן מלאכות הוא"מלאכה שאין חייבין על מינה כרת". לעומת זה, במדרשי ההלכה שמדבי ר' ישמעאל אין מוצאים אנו כלל את השימוש במטבע הדרשה"שבתון שבות".

בכל הדרשות הללו, גם אלו שמדבי ר", העוסקות ישירות באיסורי השבות, נראה, שלא כדעת ר"חת אלבק, כי מדובר באיסורי תורה גמורים, אלא שאין הייבים עליהם חטאת. זאת בניגוד לדרך הבבלי המאוחרת, שיסודותיה בדברי ר"ש שבמשנה, כי הקטגוריה של איסורי השבות כוללת איסורים מדרבנן.

בירושלמי מצאנו עדיין שרידים לדעה הקדומה הסבורה כי איסורי השבות הינם איסורי תורה.

ב. ברשימת הפעולות השייכות לאיסורי השבות שבמדרשי ההלכה מצאנו: פעולות פיזיות מאומצות, פעולות הקשזרות לשינויי סטאטוסים של קניינים ולמעשי בית דין, ופעולות. נוספות הקשורות להיי המסחר. אבל במשנה מתגלה לנו קבוצה חדשה של איסורי שבות(בפי חכמים החולקים על ר' אליעזר): מלאכות הנעשות שלא כדרכן. ובתוספתא אנו מוצאים כי גם פעולות אסורות, הנעשות בפחות מכשיעור שיש בו כדי להתחייב עליהן- נקראות"שבות". החלוקה בין איסורים שחייבים עליהם מלאכה בשבת ואלו שאסזרים מהתורה אך אין חייבים עליהם חטאת, חלוקה עתיקה היתה, שנהגה בימים קדומים בפני הבית (אלא שברבות הימים הלכה ותפתה רשימת האיסורים הללו, איסורי השבות). אף מוצאים אנו במשנה רשימה של כמה מן האיסורים העתיקים הללו.

ג. איסורים מיוחדים שנזכרו רק בספרות האמוראית כאיסורי שבות: 1.קניבת ירק: מן הדרשה בספרא נראה כי קניבה זאת(היא הדחת העלים, או חיתוך העלים המעופשים) מותרת ביום הכפורים. ממקורות אחרים נראה כי פעולה זאת אסורה רק ביוה"כ שחל להיות בשבת, אך ראינו מקורות הלוקים בענין זה בתלמודים. ולעיקר ענייננו: הדרשה המגבילה את קניבת הירק ביוה"כ שחל בשבת מסתמכת על המטבע המדרשי(של דבי ר"ע)"שבתון שבות", ומשום כך השתרשה מאוחר יותר בספרות ההלכה הדעה (כנראה לראשונה במפורש ב"מגיד משנה") שהמדובר באיסור שבות. אבל בבבלי מבואר כי יש הרואים במטבע דרשה זה גילוי מילתא, הבא ללמד כי קניבה זו איסור מלאכה יש בה. 2.אפיית לחם הפנים: נתקשרה לאיסורי השבות משום שיש בה הכנה הכנה משבת לחול. 3.אמירה לנכרי: בימים קדומים יש להניח כי אסרו את מלאכת הגוי עצמו בשבת, אבל מאוחר יותר הסבירו כי מה שנאסר הוא האמירה של הישראל לגוי שיעשה מלאכה. מן הדור הרביעי בבבל ואילך אנו מוצאים איסור זה כ"איסור שבות". בתקופה זאת גם ברזר כי שבות בבבל הזא כינוי לאיסזרים מדרבנן. 4.כלל המתיר איסורי שבות מסויימים בין השמשות של ערב שבת- לדעת רבי, מצוי בניסוחו זה רק בפי התלמוד, ואינו במשנת רבי. כלל זה מתאים אמנם לשיטת רשב"א שבתוספתא. רשב"א עדיין קורא לאיסורי השבות בשמם הארכאי"דבר שאין