חייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת". 5.תקיעת שופר: מדברי רב יוסף בבבלי למדנו כי תקיעת שופר בשבת איסור שבות מדרבנן הוא, אבל בדיקה מקיפה מגלה כי היו שסברו שתקיעת שופר בשבת איסור תורה הוא, ומאידך, היו כנראה גם שסברו כי אין כל איסור בתקיעה בשבת ויו"ט. אך פרט לדברי רב יוסף לא מצינו מקורות מפורשים הסבורים שמדובר באיסור מדרבנן. בדברי ראשונים ואחרונים בתקופה הבתר תלמודית ניכר הספק אם יש איסור עצמי בתקיעה בשופר בשבת, או שמא יש איסור על תקיעה זו רק מחמת חשש צדדי(= ה"גזרה דרבה"). פתרון מחודש שעולה בדברי אחרונים הוא הנסיון להגדיר איסור זה כמלאכה מדרבנן. 6.רדיית הפת: גם בענין רדיית הפת מצינו מקורות חלוקים לכאורה. שיש המתירים פעולה זאת לגמרי בשבת ויו"ט, ויש שהתלבטו כיצד ניתן להתיר לו, למי שהדביק פת בתנור, לרדותה, כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה, ויש שהתירו את הרדיה בשינוי. בין הראשונים מצינו מחלוקת בין הרמב"ן, הסבזר כי רדיית הפת איסור שבות היא, ובין הר"ן, הסבור שאין רדיית הפת כלולה באיסורי השבות, אלא שייכת היא לקטגוריה של"עזבדין דחזל", קבוצה של פעולות אשר- על פי הגדרתו- הותרו בשבת ויו"ט, אלא שנדרש מן העושה אותן(במידת האפשר) לשנות בעשייתו. כאן, בדברי הר"ן, מצינו לראשונה הבחנה ברורה ומדוייקת בין הקטגוריה של איסורי השבות לקטגוריה של פעולות"עובדין דחול". ומכאן והלאה הזעתקה חלוקה זאת לדברי פרשנים מאוחרים יותר. דברי הר"ן הללו תפסו מעתה מקום מרכזי, כפי הנראה, משום שהר"י קארו העתיקם בשו"ע, ודחה מן ההלכה בענין זה את שיטת הרמב"ן. מקור דברי הר"ן בענין זה הוא, שוב, רש"י בפירושו לתלמוד בענין רדיית הפת, אם כי יש להעיר, שבדברי רש"י עדיין הבחנה זאת בין שבות ל"עובדין דחול" לא מפותחת דיה. 2. המנוחה מן העמל בשבת ויו"ט: בדברי אגדה אכן נמצא כבר במקורות קדומים הרעיון כי שבת יום מנוחה הוא מן העמל והיגיעה הפיזיים של ימי החול, אך ראינו צורך לבדוק אם לרעיון זה ישנם גם | השלכות הלכתיות: האם נאסרה בשבת זיו"ט הטרחה? ואם כן, כיצד מוגדרת הטרחה האסורה? פתחנו בדוגמה המראה כי, לכאורה, אין לשיקול זה כל מקום בהלכה: בשו"ע, או"ח, שי"ט, ד', נאסרה. ברירת הפסולת מן האוכל אע"פ שאיסוף האוכל במקרים מסויימים יכול שיהיה כרוך בטרחה ובהשקעת זמן רבה, ולעומתה מלאכת איסוף הפסולת יכולה להיות נוחה ומועטה. רש"י ותוס' מבארים כי טעם ההיתר לברור את האוכל מן הפסולת הוא משום שבכך ישנו שינוי מדרך חול. נמצינו למדים, כי בכדי שלא לעבור על מלאכה מן המלאכות נדרש האדם(לעיתים) לבצע את המלאכה באופן מייגע ביותר, ושינוי זה מדרך חול- הוא שמתיר פעולה זאת! ומכאן, שאין העיקרון המנחה של איסורי המלאכה קשור כלל למטרת המנוחה מן היגיעה הפיזית.(אמנם אין זו שיטת הרמב"ן בביאזר הענין, ועל כך עמדנו בהערות שבגוף העבודה). וכבר מן המשנה אגו למדים זאת, בבואה לפטור כל פעולה שהיא בגדר קלקול, על אף שכרוכה היא בטרחה מרובה ביותר. נמצינו למדים, כי העקרון המנחה באיסורי המלאכות הוא עקרון היצירה. על פעולה יוצרת בעולמו של האדם, פעולה קונסטרוקטיבית, יתהייב בשבת הטאת, אף אם אינה כרוכה בעמל פיזי. לעומת זה על פעולה של הרס וקלקול, אף אם היא כרוכה ביגיעה רבה ונמשכת כל השבת- יפטר. ואכן, כך באמת מתנסחת תורת השבת היהודית בדברי ר' יהודה הלוי, ר"ת בן עטר ור"ד