ניטו, זהמסקנה מן הדברים בדזרה: אין התורה אוסרת את היגיעה והטרחה כשלעצמה. סמך לדבר יש בפרשנות רס"ג ואחרים, שראו בצו התורה לשבות ובפועל"שבת" לא צו על המנוחה אלא הפסקת יצירה. גם מצאנו רעיון אחר, הבא להסביר כי יש להבחין בין"מלאכה" שנאסרה, והיא הקשורה אך ורק ליצירה קונסטרוקטיבית, זבין"עבודה" שהיא הטרחה והעמל, שלא נאסרו בשבת מהתזרה. עוד נראה, כי יש לקשור עמדה פרשנית-הלכתית זו לזיהוי(שאיננו מוסכם על הכל) בין ל"ט המלאכות ומלאכות המשכן. על אף דברי כמה פרשנים, גם אצל הרמב"ם לא מצינו עמדה הרואה איסור תורה ביגיעה ועמל בשבת כשלעצמם. רק אצל הרמב"ן, בפירושו לתורה לויקרא כ"ג, כ"ד, אנו מוצאים לראשונה בשפה ברזרה את הטיעון כי ישנו איסור תורה על הפרת צו השביתה ללא כל קשר לאיסורי המלאכות ותולדותיהן. הרמב"ן חוזר אל המקורות הראשונים שבמדרשי ההלכה במכילתא דר"י ודרשב"י, ומוציא מהם את המסקנה החדמשמעית כי איסורי השבות הם איסורי תורה, ונוגעים להפרת צו העשה שבתורה"שבתון". את המקורות האחרים, מהם נובע כי איסורי השבות הם איסורי חכמים, הוא מסביר בכך שישנם שני מישורים של איסורי שבות: הפרה של הצו מהתורה מתבטאת בעשיה אינטנסיבית של פעולות טורח ויגיעה, אך פעולה חד פעמית מסזג הפעולות הנ"ל נאסרה משום גדר ל"שבתון" ע"י חכמים. החידוש הגדול המתגלה לנו בדברי הרמב"ן הללו, הוא הדגש המזושם בדבריו על איתוד כל המונחים השנויים במחלוקת שהכרנו. לשיטתו המונחים"שבות","עובדין דחול" ו"איסורי ממצוא תפצך ודבר דבר" כולם שמות שונים של אותה קטגוריה הלכתית, ואין ביניהם הפרש כלל. אך נראה כי לפי הבנתו"עובדין דחול" ו"איסזרי ממצוא חפצך" מקבילים ל"'שבות שמדרבנן". כך גם העלתה הבדיקה שעשינו בפירושיו לסוגיות הבבלי כפי שפירטנו בפנים. נקודה נוספת. שנתגלתה תוך כדי עיון במקורות הללו: הרמב"ן נוטה לטשטש מאוד את השוני בין פעולות שנאסרו ע"י חכמים מחמת ה"גזרות שמא", ובין אלו שנגזרו מחמת היותן פעולות סקולאריות, או פעולות שנושאות אופי של עמל וטורח. כפי שהמונת שבות משמש אצלו לאלו ולאלו ללא כל הבחנה, כך גם משפטי"כדשע"ב" האוסדים לעשות פעולות מסויימות כדרך חול מתפרשים אצלו, מחד, כדרך רש"י זסיעתו, כעוסקות בקטגוריה של איסזרי"עובדין דחול", אך, מאידך, אין אצלו כל מניעה להסביר כי איסורים אלו נגזרו מחמת אחת מן ה"גזרות שמא". לא כך היתה דרך חביריו ותלמידיו אחריו בספרד: רבינו יונה, הרא"ה, הרשב"א, הריטב"א, ואת"כ הר"ן.
ב. בדיקה של המקורות במשנה ובתלמוד הקשורים לאיסורי הטרחה בשבת ויו"ט מעלה כי: 1.במשנה ובתוספתא אין מנומק שום איסור בטענה כי יש בעשייתו משום טורת. 2.בבבלי שבת מנמק רב יהודה (כפי שהסבירו רבא) את איסור התרת הפקיעים לפני הבהמה ופספוס הזירים עבזרה, בטענה ש"מטרת באוכלא לא טרחינן". ברם, שם אנו רואים כי אין טיעון זה מקובל על הכל, ורב הונא(כפי שמסבירו רב חסדא) חולק על כך. ועוד, שאין מדובר גם בדברי דב יהודה על איסור טרחה כללי בשבת, אלא על הגבלה מיוחדת הנוגעת להכנת מאכלים. 3.גם בקשר ליו"ט לא מצינו איסור כזה, אלא איסור לטרוח| בהכנה מיו"ט לחול. 4.בירושלמי מצינו כי פעולות מסויימות נאסרו משום טרחה בחול המועד.