שבות), והיא הקדויה"איסורי ממצוא תפצך ודבר דבר". בקבוצה זאת כלולים לדעת הרמב"ם איסורים סקולאריים שונים, כדיבור בעסקי הול וכדומה, ברם- וזה העיקר מבחינתנו- לא כלולים בקבוצה זאת האיסורים שנתנסחו במקזרות התנאיים והאמוראיים בצירוף פסוקיות"כדשע"ב". אלו נכללו בין איסורי השבות הרגילים, שנומקו, כאמור, ב"גזרות שמא".

לדעת הר"ן(המייצג כאן שיטה זאת רק מחמת בהירות ניסוחו, אך קדמו לו בכך כנראה רש"י ובעלי התוספות): הקטגוריה של איסורי השבות היא קטגוריה של איסורי חכמים. ברם, קטגוריה נפרדת ממנה וקלה יותר, היא זו של איסורי"עזבדין דחזל". אם לדייק יותר, נראה מדברי הר"ן כי זו אינה קטגוריה של איסורים אלא קבוצה של היתרים, שנתבע מן המבצעם בשבת להשתדל לעשותם בשינוי.

הרמב"ן(שקדם לו כמובן בסדר הזמנים ההסטזרי, אם כי לא לרש"י זלבעלי התוס', שעל פי דבריהם פיתה הר"ן את שיטתו) מכיר בקיומה של קטגורית איסורים בשם"עובדין דחול" בשבת ויו"ט, אלא שלשיטתו היא היא אותה קטגוריה של איסורי השבות, גם האיסורים הסקולאריים הכלולים באיסורי "ממצוא חפצך ודבר דבר" שייכים לאותה קטגוריה כללית. ואם אמרנו לעיל כי לרמב"ם כל משפטי "כדשע"ב" הם בעצם חלק מאיסורי השבות האחרים, הרי שלרמב"ן עלינו לומר בדרך הפוכה: כל איסורי השבות האחרים(אף אלו שנגזרו מחמת המלאכות!) קשורים באיזשהו אזפן בפעילות סקולארית, ולכן נאסרו. וכנראה, יש לומר לדעת הרמב"ן, כי גם המלאכות עצמן נאסרו מן התורה מטעם זה. לתפיסת "טעמא דקרא" זו- יש גם השלכות פרשניות, שעליהן הצבענו בגוף העבודה.

3א. שיטת הר"ן הועתקה בדברי השו"ע, ואילו שיטת הרמב"ן נדחקה ונשתכחה מעולם הפסיקה עד לימי ר"מ סופר, ה"חתם סופר"(= הת"ס), שגרם להחייאתה מחדש בדורות האחרונים. החת"ס השתמש בדבדי הרמב"ן רק בתקופת הייו האחרונה בפרשבורג כטיעון תקיף נגד היתרים שונים, או פרצות בתחום הלכות שבת, שנגרמו ע"י תנועת המחדשים בימיו. התת"ס נדרש לתוקפו של איסור מקח וממכר בשבת וכן לנסיעה ברכבת קיטזר בשבת. לטענתן, יש במעשים אלו משום איסור תורה של"עובדין דחול", או במילים אהרות: הפרה של צו ה"שבתון", כדברי הרמב"ן. תשובותיו אלו היו תגובות לנסיונות ההקלה מצד אנשי הרפורמה הראשונים, זאת בשעה שבתשובות אחרות, לגורמים פרטיים בקהילה, אין הוא סבזר שיש ב"שבות" איסור המור כל כך כפי שהציגו בתשובותיו הלוחמות בפרצות השבת. אך דבריו קבעו הלכה לדורות הבאים, שבלא כל קשר ישיר למאבק ברפורמה כבר ההמירו, כדבריו, לחוש לאיטור תורה(לפחות כשיקול אחד מן השיקולים הנוספים לחומרא שהוזכרו) בשאלות הנוגעות לחידושי הטכנולוגיה המודרנית

בשבת. כך לגבי נסיעה באוירון, מכונית, אופניים וכד'.

ב. תופעה זאת של הסתמכות על דברי הרמב"ן-חת"ס כדי לטעון שיש בשימוש בחידושי התחבורה הללו משום איסור תורה של הפרת צו ה"שבתון*- מתייחדת בעיקר לפוסקים מבני עדות אשכנז. פוסקי עדות המזרח, כפי שהראינו בפנים- על אף העובדה שהיתה מונחת, על פי רוב, לפניהם תשובת החת"ס בענין זה- לא חשו לה כלל, ואף התירו הלכה למעשה שימוש בכלי התחבורה הללו בשבת ויו"ט בהגבלות מסויימות(בעיקר אלו הקשורות לשאלת איסור היציאה מחוץ לתחום). הקטגוריה של"עובדין דחול"