מתפרשת אצל הפוסקים הללז כקטגוריה של איסורים קלים במיוחד, וכשיטת הר"ן, ולא כקטגוריה הנוגעת באיסזרי תורה(="שבות") כרמב"ן.

נספתים

א. לדעת ר"ש ליברמן נרמזה בתוספתא ביצה ד', ד', בתוך כמה קבוצות איסורים אחרות: מלאכה גמורה, חצי שיעור, שבות של מעשה הדומה למלאכה(=קטגוריה הלקוחה מדברי הרמב"ם ריש פרק כ"א מהלכות שבת! וראה על כך דברינו שם), גם קטגוריה רביעית של איסורים, איסורי"עובדין דחול". סקרנו את הפירושים האחרים לתוספתא סתומה זאת, הצבענו על הקשיים הנולדים מפירושו של ליברמן, ותמכנו בפירושו של רי"צ דינר, הנראה לנז יותר. הערנו כי גם לפירושו של ר"ש ליברמן אין כל הכרה להבין כי קטגוריה רביעית זאת היא דוקא"עובדין דחול".|

ב. השוינו בין הברייתות שבתוספתא שבת, ט"ז,(י"ז), ט', ירושלמי שם, ז', ב'(י, ע"א) ובבלי שם, קמ"ג, ב' וע"ד, א". השוואה זו מעלה את ההשערה כי לפנינו ברייתא אחת בורסיות שזנות. הצענו להפריד בין הטופס העיקרי של הברייתא הראשונית, והוא החלק המשותף לכל הנוסחאות, ובין התוספות המתלוות לכל ורסיה. בירושלמי אנו מוצאים תוספת פרשנית שנתלוותה לברייתא, הטוענת כי רק ברירת כל אותו המין מחייבת. בבבלי- אנו סבורים- נתפצלה הברייתא המקורית לשנים, חלקה הראשון העוסק באיסזף פירות שנתפזרו בחצר, הוסבר כעוסק בקטגזרית האיסורים של"עובדין דהול", וצורף לו הנימוק "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בהול". ואילו חלקה השני של הברייתא"בורר ואוכל" וכו' נותר עוסק בענין מלאכת בזרר. שיירים שנותרו בהלקה הראשון של הברייתא והעידו על מקורה הראשוני, כגון הביטזי "מלקט... ואוכל", המוכיחים על מיידיות האכילה(כבענין בורר) הציקז, אכן, לבעלי התוספות, שסיימו תהליך זה מאוחר יותר בקוטעם את המילה"ואוכל" מן הברייתא.

ג. המזנחים"עזבדין דחול","אוושא מילתא" ו"זילותא", מתחלפים במקורות פרשניים רבים. הראינו כי מקורה של תופעה זאת כבר בדברי רש"י בפירושו לתלמוד. אשר למונת"טרחה"- יש המבחינים בינו ובין שאד המונחים דלעיל, ויש שלא. השאלה היא איפוא- אם נבוא להגדירה במדוייק- אם לראות באיסזרי הטרחה חלק מאיסורי"עובדין דחול", או לא.||

ד. איסורי המדידה בשבת זיו"ט משוייכים בדרך כלל לקטגוריה של איסורי"עובדין דחול". נספת זה עוקב אחר מקורותיה של קביעה זאת. ממקורות תנאיים אחדים עולה בבירור כי ישנו איסור על המדידה בשבת ויו"ט. מאחרים- כמשנת שבת כ"ד, ה'- אנו למדים כי אין בדבר איסור. מן הבבלי עולה כי המדידה שהותרה במשנת שבת הותרה רק לצורך מצוה. מסורת פרשנית זאת נבדקה על ידינו בנספח זה בהשוואה עם מסורות העוסקות בביאור משנה זאת בירושלמי. המסקנות העולות:היו מאמוראי א"י שלא הכירו את המסורת המגבילה את ההיתרים במשנת שבת רק לצרכי מצוה. ומכיון שהמנהג היה להחמיר. גם בא"י בדברים שהותרו במשנה(כגון פקיקת החלון) הרי מובן מדוע מצינו כי אמוראים אלו(=כר"י