2. התפתחות פנים-פדשנית

בכוונתנו לציין במונה זה להתפתחויות פרשניות פנימיות בתחום ההלכתי, שאין לתלותן בגורמים חיצזניים.19 התפתחויות אלו בתחום הפרשנות ההלכתית נובעות מראיה פרשנית חדשה ומקורית שנותן מפעם לפעם פרשן בעל סמכות לתומד ההלכתי העתיק שלפניו. לעיתים קרובות אנו מוצאים כי במקרים| בהם התקבלו בתודעה ההסטורית התלמודית פירושים מחודשים אלו, משתרשים הם בעצמה רבה כל כך, עד שנצרכים אנו להשקיע מאמץ מיוחד על מנת"להשתחרר" מאותם"הרגלים פרשניים", ולהגיע ליכולת הפרדה בורורה בין המקור לפירושו. א. כך לדוגמא- אם ננית, כפי שאנו נוטים לשער- ציינו משפטי"כדשע"ב" במקור רק את אופן עשיית הפעולה האסורה ודרשו לבצעה בשינוי, נתלוותה לכך במשך הזמן גם הקריאה הפרשנית המזהה במילה "חול" את המשמעות הסקולארית, עד שזו הפכה להיות המשמעות היחידה האפשרית למשפטים אלו. גם פסקיו של פרשן עצמאי כרמב"ם, שלא ראה את הדברים כך, הוסברו מאזחר יותר בדרך זו, כאילו ראה במשפטים אלו ציון לקטגוריה של איסורי"עזבדין דחול". זאת על אף מאמציו הברורים לשייך את כל האיסורים הללו בהלכות שבת שבחיבורו ל"גזירות שמא", ועל אף דבריו המפורשים בענין זה באיגרותיו.1!

את ההתפתחות הפרשנית המסבירה את משפטי"כדשע"ב" כאיסורים סקולאריים, וכקבזצה נבדלת (מאיסזרי המלאכה, וכנראה- כדעת הר"ן- גם מאיסורי השבות) של איסורי שבת, אין לענ"ד לייחס להשפעות חיצזנית כלשהן, אלא יש לתלותן אך ורק בכוחו המיוחד של הפרשן התלמודי שבכל הדורות לחדש חידושים, לצרף צירופים, ולהצזב זויות ראיה מחודדות משלו.12 ראשונים, החלו בכך, כנראה, בני הישיבה בפומבדיתא בדורו של אביי, המשיכה בקו זה המסורת הגאונית שהכרנו בפנים רק את שרידיה, וסופה של המלאכה נפל על כתפי פרשנדתא רש"י,13 שפירט לראשונה(במקורות שבידינו) את כל משפטי "כדשע"ב" שבהלכות שבת כעוסקים באיסורי"דרך חול". ב. רש"י גם קישר לראשונה באזפן מסודר(יש להדגיש שוב: על פי המקורות הספרותיים שבידינו) בין הטעם של"עזבדין דחול" הנזכר בבבלי(בלבד) אך ורק לענין ו"ט- זבין משפטי"כדשע"ב", ועשאם לקטגוריה אחת של איסורים. זיהוי אחרזן זה, על אף העובדה שהוא מוליד, כפי שהראינו בפנים,15 דהוקים רבים בהבנת המקורות במסכת ביצה, התקבל כמעט ללא עוררין בין פרשנים ובעלי הלכה. ברם, הראינו5ג

0 כגון אי-הכרת המקורות המקביליט המסייעים לפרשנות נכונה של הטקסטים, אז אי-הכרת המציאות הריאלית המסתתדת מאחרי אזתן מסורות, וראה על כך להלן.

1 גם כאן מתלזית לכך תופעה מעניינת נוספת, המסבירה(לפחות באופן חלקי) את ריבוי ההלכות המשוייכות לקטגודיה של איסודי"עובדין דחול" בהלכה המאוחרתה: חלק מן המקרים בהם בחר הרמב"ם להשתמש בפסזקית"כדשע"ב" כציון אופן, הוסברו אח"כ כמצלינים לאיסורי"עובדלן דחול", ונתווספו עי"ז לרשימת איסורי"עובדין דחול". ראה ע"כ להלן בעמ' 5.

2 לניתוח מאלף של ההתיחסות אל ה"חידוש" במסורת היהודית לדודותיה ראה: י' סילמן, וגורת ישראל לאור חידושיה- בירור פינזמינולוגי, דברי האקדמיה האמדיקאית למדע! היהדות, כרך נ"ז, תשנ"ב, עמ' 67-49.

3 כפי שהערנו בפנים(עמ' 94-96) הרמב"ם הכיר כנדאה מסורת פרשנית זאת, שעיקריה כבר היו ביד הגאונים, וכך אכן סבר זקיבל בצעירותו(בפירושו למשניות), אך חזר בו לאתר מכן ופיתת שיטה עצמאית משלו בחיבודו.

4 עמ' 61-66.

5 עמ' 67-09.