ואכן, כשנעיין במשנת ביצה, נווכח כי המחלוקות שבין התנאים נסבו ברובן על ענייני הכנת המזון לסעודות יו"ט, 67 כשאת הפתרונות המוצעים לבעיות שהועלו יש לחלק לאלו שהותרו לגמרי, לאלו שהותרו רק בעשיה של שינוי מדרכם הרגילה, ולאלו שנאסרו לגמרי. הצורך להגביל פעולות מסויימות ולא להתיר עשייתם כדרכם, נובע כמובן מהתפיסה הרואה בהיתר התורה להכין ביו"ט צרכי אוכל נפש היתר מוגבל( וכעמדה השניה שהוצגה לעיל), שיש להזדקק לו רק במידה ואין לנו דרך אלטרנטיבית, לכן גם במקרה של היתר- יהא עלינו לתור אחר דרכים להגבלת מעשים מוכרחים אלו במידת האפשר( זאת גם בכדי שיהיה ברור למבצע הפעולה כי אין כאן היתר גמור ללא תנאי). בית הלל שנטו להקל יותר בדרישות השינוי 68 היו קרובים איפוא לדרך ההסבר הראשונה שהוצעה. 69

בכל מה שאינו נוגע לצרכי" אוכל נפש" 70 נקבע בתורת התנאים הכלל כי לא יהיה כל הבדל בין האיסורים המוטלים בשבת וביו"ט. 71

בספרות האמוראית( בבלי, ביצה, כ"ח, א'; כ"ט, א') אנו פוגשים לראשונה כנימוק לאיסור את המונה " עובדין דחול" בענייני יו"ט, ובנוגע לפעולות הקשורות להכנת הסעודה(= שקילה). השאלה המטרידה אותנו היא איפוא, מהיכן נובעת לפתע הנמקה זאת לאיסורא( שהולכת ותופסת במשך הזמן טריטוריה עצמאית משלה בקטגוריה נפרדת של הלכות בשבת ויו"ט), וכיצד יש להבינה לאשורה על רקע הדברים שהוסברו לעיל.

67 אכילת ביצה שנולדה בו( א', א'), שחיטה כיצד תעשה( א', ב'), ציד יונים( א', ג'- ד'), קיצוב בשר וטלטול עור הבהמה השחוטה ( א', ה'), הולכת חלה ומתנות לכהן( א', ז'), דיכת תבלין ומלח( א', ז'), ברירת קטניות( א', ח'), משלוח מאכלים( א', ט'), בישול ביו"ט לשבת( ב', א'), טיפול במי שתיה שנטמאו( ב', ג'), הטמנת החמין ואפיית פיתין גריצין[= ככרות עבות וגדולות( ב', ז'), כיבוד הרצפה אחר האוכל והנחת המוגמר( ב', ז'), שחיקת הפילפלין בריחים שלהם( ב', ח'), צידת דגים תיה ועוף ביו"ט( ג', א'- ב'), שחיטת בהמה מסוכנת ביו"ט( ג', ג'), שחיטת בכור שנפל לבור( ג', ד'), דיני התמנות על הבהמה ואופן שקילת הבשר( ג', ז'), השחזת הסכין שקילת הבשר וחלוקתו( ג', ז'), קניית צרכי מזון( ג', ח'), טלטול כדי היין( ד', א'), ועצים להדלקה, ואופן ביקועם, ונטילת פירות מבית סתום ונפחת( ד', ב'- ג'), שבירת תרס וחיתוך נייר כדי לצלות בו מליח ( ד', ה'), גריפת תנור ואופן שפיתת הקדרה( ד', ה'), אופן הוצאת האור וליבון רעפים לצליה( ד', ז'), השלת פירות דרך ארובה וכיסויים מפני הדלף וכד'( ה', א').

68 ראה למשל משנה שם, פרק א', משניות ג', ה', ו', ז', ח', ט'.

69 מאוחר יותר אנו רואים כי אמוראים בבית המדרש הפומבדיתאי תולים את יסודות הויכוח בין ב"ש המחמירים וב"ה המקילים בשאלה אם יש להתחשב לקולא באותם מקרים מחמת העקרון של" שמחת יו"ט", אם לאו.( ראה על כך: נ' עמינח, עריכת מסכתות ביצה, ראש השנה ותענית, ת"א, תשמ"ו, עמ' 54. עקרון זה נמסר בבבלי אך ורק משמם של דנה רב יוסף ואביי, ואינו נזכר כעקרון מנחה אף לא פעם אחת בספרות התנאים ובתלמוד הירושלמי, ואך ד"ת אלבק אינו מודע לכך במבואו למשנת ביצה, בקובעו שם, בעמ' 282-283, כי"... בכל ההיתרים ההלו ובדומים להם נתנו את דעתם בייחוד על שמחת יום טוב, ושלא יבוא אדם להימנע ממנה, וכפי שביאר הרמב"ם" וכו'). אבל תפיסה זו עצמה, כמדומה, יכולה היתה

להתפתח רק על רקע המחשבה שישנו הבדל עקרוני בין דיני שבת ויו"ט בנוגע לעסקי הכנת המזון, וכדרך הראשונה. 70 שהגדרתם נקבעה לבסוף בצורה רחבה יותר מאשר הכנת אוכל גרידא, על פי הכלל:" מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך". ראה רמב"ם, יום טוב, א', ו' ואלבק שם עמ' 284.

,

71 וראה מ"ש ע"כ להלן בעמ' 169 הע' 291.

- 14-