הרבה יחד כעובדין דחול שיבא לדוק וחייב משום דש( כשבת קכ"ח). וכ"כ אסור לשרות עשבים שהן מועילין לרפואה, 159 אף שהן ג"כ מאכל בריאים, ומותר לאכלן בשבת, עכ"פ שרייתן הוא כעין מתקן דבר לרפואה, והו"ל עובדין דחול, גזירה שמא יבא לשתק סממנים לרפואה וחייב משום טוחן( שבת דק"מ ע"א).

ג) וכ"כ מפנין ד' וה' קופות של תבואה ושל קש מפני האורחים ולא יותר משום טרחא יתירתא( שבת קכ"ו ב'). וכ"כ המביא כדי יין וכדומה לא יביאם בסל או בקופה, ודדרו באגרא לדרו באכפא וכו' משום טרחא ( כביצה ל ע"א). כל זה מהאופן הג' שאמרנו" וכו'.

גם הר"י ליפשיץ מחלק איפוא את המקורות בדומה לד"י תאומים ב"פרי מגדים" לשני סוגים מרכזיים: " עובדין דחול" שנגזר כגדר לל"ט המלאכות( סוג איסורים זה נחלק אצלו לשניים בעקבות הרמב"ם שבת, כ"א, א': אלו שנגזרו מחמת דמיונן למלאכות, ואלו שנגזרו מחמת ה"גזירה שמא"), ו"עובדין דחול" שנגזר מחמת היות הפעולות הכלולות בו פעולות של עמל וטרחה יתירה( ואמנם על אף העובדה שאין הוא מגדיר את הסוג השני כפעולות סקולאריות באופן כללי, כמשתמע מדברי ה"פרי מגדים", הרי הוא סבור כי סוג זה לא נגזר מחמת ל"ט המלאכות, אלא אך ורק מחמת אי התאמת הפעולות הכלולות בו לאופיו של היום), וממילא חוזרות ועולות אותן שאלות שהעלינו לעיל כלפי דברי הר"י תאומים.

אך כאן, כמדומה, מגיעה מגמת ההרמוניזציה של האחרונים לשיאה, שכן הר"י ליפשיץ, שלא כר"י תאומים, המשיך את כיוון ה"איחוד" בין שיטות רש"י והרמב"ם, והסיק מכך מסקנה מפליגה, שכמדומה, לא עמדו עדיין על חריפותה. לשיטתו" שבות" ו"עובדין דחול" הנם בעצם שמות נרדפים לקטגוריה אחת של הלכות, הכוללת בתוכה שלוש קבוצות של איסורים.

ואכן, הנתונים, שעמדו לנגד עיניו של הר"י ליפשיץ, חייבים היו להוביל כל מי שיחפוץ ליישב את שיטותיהן השונות של רש"י והרמב"ם למסקנה קיצונית זאת. זאת מכיון שלא ניתן לומר כי" עובדין דחול" הינה קטגורית איסורים נפרדת מאיסורי ה"שבות", או אפילו קבוצה נפרדת של הלכות בתוך איסורי ה"שבות", כאשר אנו רואים לנגד עינינו כי הרמב"ם משלב את כל מקורות" כדשע"ב" בתוך ה"שבותים" ( בצורה חופשית לחלוטין, ובלא שהוא מצרפם בסדר הגיוני זה לזה כקבוצה אחת) שנגזרו, כפי שהוא מקדים בראש פרק כ"א שם, מחמת דמיון או מחשש שיגע, העושן, באיסורי המלאכות עצמן. 160 משמעותה של התפתחות הלכתית זאת הינה בעצם ריקונו המוחלט מתוכן וביטולו הגמור של המונח " עובדין דחול" מלשמש כשמה של קטגוריה הלכתית, שכן מעתה הרי המדובר הוא אך ורק על איסורי ה"שבות"(= שככינוי הנרדף יקראו לעיתים גם: איסורי" עובדין דחול"). בכך, אכן, אנו מזהים את הר"י ליפשיץ כממשיכה העקבי של שיטת הרמב"ם שתבואר להלן. אם כי, מבחינה אחרת, נכונה דעה זאת גם לשיטת הרמב"ן( עי' ע"כ בהמשך) אלא שהעמדת מרכז הכובד של" עובדין דחול" על הגזירות שמשום המלאכות היא כדעת הרמב"ם.

159 למד זאת מאיסור שריית החלתית, וראה מ"ש בעמ' 59. 160 על כך ראה באריכות בדברינו על שיטת הרמב"ם בעמ' 75-94.

- 27-