ג.ובולט מאוד הדוחק שבנסיון ההסבר של הר"מ פיינשטיין בדבריו לגבי האיסור להתגרד בשבת ויו"ט. ראשית, תמוהה עד מאוד הקביעה שלו כי גירוד זה נעשה לצורך נקיון, שהרי משנה שלמה היא( שבת,

כ"ב, ו') המונה פעולה זאת בין פעולות ההתעמלות והרפואה. והגירוד הוא כעין עיסוי ללא ספק, 170 ואף הטור, או"ח, שכ"ז, שהעתיק הלכה זאת, והתיר. לגרד טיט שעל רגליו( בעקבות דברי רבן גמליאל שבתוספתא שם) לא בא אלא לומר שגירוד שנאסר הוא לעסקי התעמלות ורפואה, אבל לצורך ניקוי הטיט הותר הדבר. ועוד קשה להבין, כפי שציינו, כיצד הוא עובר מן הטעם שפירש בראש דבריו( שלא יעשה פעולות כדרך קבע שלהן, אלא כדרך עראי) אל הטעם המפורט כאן( שלא יעשה פעולה המתאימה לימי החול).

ד.וכן בנוגע לרדיית הפת כותב הוא כי אין בזה איסור משום" עובדין דחול" אלא משום מלאכה, והותרה מלאכה זאת בשינוי. אך גם בזה תמהים אנו עליו, הרי השו"ע העתיק להלכה! 17 את דעת הר"ן שחלק על הרמב"ן ב"מלחמת ה'" לשבת, 172 ובדעת הר"ן מפורשים הדברים, ואין לטעות בהם: אין רדיית הפת אף לא איסור שבות רגיל, אלא היתר, שהוגבל ע"י חכמים לעשיה בשבת בשינוי אם אפשרי הדבר. ובבבלי שבת קי"ז, ב':" תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו- יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה" 173

רואים אנו איפוא, עד כמה נדחק פוסק חשוב כר"מ פיינשטיין בנסיונותיו לבאר את המקורות(- וזאת אף מבלי שאסף לרשימה זאת את כל המקורות המצויים בנושאי כליו של השו"ע-) העוסקים בקטגוריה של" עובדין דחול", מחוסר יכולת להגדירם הגדרה אחת ברורה שתהיה תואמת יפה את כל המקרים שמנה.174

170 וראה ע"כ ר"ש ליברמן, יוונית ויוונות בא"י, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 70-71 הע' 7 ותוכ"פ לשבת עמ' 277 לשו' 42. 171 או"ח, רנ"ד, ה'.

172 על דעות הראשונים הללו ראה בהרחבה להלן בעמ' 154-161. 173 על ברייתא זאת ראה להלן עמ' 148, הדיון שם וההעדות. 174 וראה גם רי"י נויבירט, מבוא להלכות שבת, בתוך מנחה ליהודה, ספר היובל לרב יהודה קופרמן, ירושלים, תשמ"ט, עמ' 80-82. ככותרת לפרק ב' שאינו עוסק במלאכות ובתולדות הוא כותב על סמך דברי הרמב"ם( שבת כ"א, א')]:" נאמר בתורה' תשבת' שאפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהן, מכאן סמכו חכמים לאסור דברים הרבה משום שבות'. וכוונת חכמים להביא אסמכתא לאיסורי דרבנן, שתהיה לנו מנוחה מן הטורת והעמל. וסיבות שונות לחכמים לאסור דברים שמן התורה הם מותרים...". ומכאן הוא מונה שמונה קבוצות איסורים דרבנן: דברים שנאסרו מפני דמיונם למלאכות, מלאכות שנעשו בשינוי, דברים שנגזרו שמא יבוא מהם לאיסור סקילה, דברים שנאסרו משום" ממצוא חפצך ודבר דבר", דברים שנאסרו משום מראית עין, דברים שנאסרו משום טרחה יתירה בשבת או שמכין לחול, דברים שנאסרן כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניו ויבוא לעשותם בעצמו, וקבוצה אחרונה של איסורים: אלו שנאסרו משום שיש בהם משום מעשה חול(= עובדין דחול). לפי דעתו" שבות" הוא שמה הכולל של קטגורית- העל, הכוללת את כל איסורי החכמים בשבת ויו"ט, כשקטגורית- בת אחת מאלו היא הקטגוריה של איסורי" עובדין דחול". אך אין חלוקה זאת מוסכמת על כל הראשונים, ודוקא דעת הר"ן, שהתקבלה בפסקי השו"ע, סבורה כי איסורי ה'שבות' לתוד ואיסורי' עובדין דחולי לחוד. כמו כן לא מבהירה לנו רשימה זאת מדוע אנו מוצאים שימוש במונח" עובדין דחול" במקורות רבים ככינוי לפעולות המנויות ברשימה זאת בכל שבעת הקבוצות האחרות( ראה בטבלה לעיל). וראה גם חלוקה דומה לסוגים הללו אצל רמ"ח שלנגר, יסודות הלכות שבת, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 49-56, אך הוא עד יותר לבעית הגדרת קטגוריה זאת, דאה שם ההערה בעמ' 49. ברם, לעומת זה י' תשבי( אנצי' עברית, ל"א, עמ' 423-425) אינו ער כלל לכך, שכן הוא נוקט בחלוקה הבסיסית של הלכות שבת לאבות, תולדות, מוקצה, שבות ועובדין דחול, ומגדיר" איסור שבות" כ"מקיף את כל המלאכות שאסרו חכמים קדמונים לעשות בשבת, ושאין אפשרות לראותן כ'תולדות' לאב כלשהו, אלא נאסרו מחמת