ובירושלמי עירובין י', ג'( כ"ו, ד'):

" חצר שירדו בה גשמים והיה בה בית אבל או בית משתה הרי זה נוטל את האבן

ומוריד 20 ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול".

במקבילה שבירושלמי אנו מוצאים, איפוא, גם את הסיומת" כדשע"ב". אך עדיין אין הדבר מגלה לנו באילו מן הדרכים שהצענו הובנה הברייתא שבירושלמי.

נראה כי ניתן ללמוד על טעמו של האיסור הזה ממיקומן של הברייתות השונות בסוגיותיהן. בבבלי מובאת כל הסוגיה העוסקת ברדיית התבן על המשנה הדנה בדין בזיקת המלח ע"ג המזבח, שהבבלי מנמק את איסורו במדינה משום הוספה על בניין(" דקא מוסיף אבניין") 21 כלומר, איסור השויית גומות 22 בקרקע הבית או החצר. 23

ועל כך מקשה רב איקא מפשרוניא 24 לרבא, מהיתרה המפורש של הברייתא דילן, שאינה חוששת להשויית גומות. ותשובת רבא היא" שאני תבן דלא מבטיל ליה". 25 העולה מדברינו הוא, שלפי דעת הבבלי אין האיסור על רדיית התבן כדרכו בחול נובע מקטגוריית איסורי" דרך חול", אלא מטעם גזירה הקשורה למלאכת בונה. וכך גם הבינו הטור והשו"ע שהעתיקו דין זה בסוף סימן שי"ג העוסק בענייני בונה. לשון השו"ע שם בסעיף י':

שכן הבבלי מתיר לרדות בקופה, אלא שמצריך שינוי כנ"ל. אך אפשר שגם לפי הבבלי תובן הגירסה" בידו", שכן גם הבבלי אינו מתיר בקופה לבד אלא בשולי קופה, ואפשר שרדייה בשולי קופה נחשבת שינוי דומה לשינוי שברדיית התבן בידו, ועי"ש בתוס' ד"ה" דרש", שר"י אוסר בידו. וברור, איפוא, שלפניו לא היתה הגירסה בתוספתא" בידו". אבל נראה שאין מן התוספתא ראיה לדעת ר"י( ושלא כפי שכתב ר"ש ליברמן בתוכ"פ עמ' 231) מן העובדה שנאסר לרדות בידו ובקופה, שכן ד"י אוסר לרדות בידו אף בלא קופה, ואילו התוספתא אוסרת רק בידו ובקופה יחד. וראה גם בשו"ע או"ח שי"ד, י' שפסק ( על פי ד"י בתוס' הנ"ל):" לא יזרה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה שיהפכנה ויביא תבן על שוליה דהיינו על ידי שינוי, אבל ביד אסור"]. נאמר אם כן בדברי התוספתא כי אין לדדות בדרך אחת, אלא בדרך אחרת[ ודוגמה מעין זו:" השוחט וצריך לדם לא ישחטו כדרך ששוחטין אלא כיצד עושה או נותרו או מולקו"( תוספתא, חולין, ו', ו'). והרי אין נחירה או מליקה פעולות מתמיהות ומוזרות כשלעצמן, אלא שדרך אנשים אחרים או מצבים אחרים להזדקק להן]. אך עדיין אין אנו שומעים מכך בהכרת על הצורך בעשיית הפעולה המותרת בדרך של" שינוי", כלומר, ביצוע הפעולה בדרך מוזרה ומתמיהה, כפי

שדרישה זאת מודגשת בנוסח הבבלי, שם נדרש מן המרדה בקופה שלא ירדה אלא בשולי קופה. אם נוסח זה שבבבלי הינו פרשנות לברייתא שבתוספתא, או לנוסח שדמה לה, הרי שפירשו את הסיפא כדרך הפירוש השניה( או השלישית שתוצע להלן). ולפי זה פסוקית" כדשע"ב" באה להתיר עשיית הפעולה בשינוי מן הדרך המקובלת. 20 מסתבר- כדברי" גליון הש"ס" שם והירושלמי כפשוטו עמ' 366- כי יש לתקן נוסח זה שלפנינו ולגרוס" נוטל את האבן ומרדיד" במקום" מוריד" שאין לו משמעות שם. ועי"ש בדחוקו המופלג של הפ"מ.

21 בסוגיה שם נמסר טעם זה במפורש ע"י אמורא מאוחר, רב אחא בריה דרבא( דוד 6-7), אך נראה שגם רבא ורב איקא מפשרוניא( המובאים קודם), המקשרים דין בזיקת המלח לרדיית התבן סבורים כך. ומעידה על כך גם תשובת רבא:" שאני תבן דלא מבטיל ליה", וראה מ"ש ע"כ להלן. 22 עי"ש ברש"י ד"ה" דלא מבטל ליה".

23 איסור השויית גומות נזכר בבבלי שבת ק"ב, א' כנובע ממלאכת בונה. במשנה שם נאמר" הבונה כלשהו" וכו', ובגמ':" כל שהוא למאי חזיא א"ר ירמיה שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו". ורבא שם, ע"ג, ב' מוסיף ומפרט:" בבית חייב

משום בונה, בשדה חייב משום חודש". 24 בשמו רבו שנו"ס. ראה דק"ס שם אות ל'.

25=" דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומות לא מבטיל ליה התם". רש"י.

לדעת ר"ד הלבני, מקורות ומסורות, שם, עמ' ר"ע- רע"א, בשלב זה( של דיונו עם רב איקא מפשרוניא לא נודע לרבא כי ישנה הגבלה כלשהי על רדיית התבן, משום כך דרש רבא בהמשך שם כי חצר שנתקלקלה מביא תבן ומרדה בה. ורק אח"כ, משנאמר לו ע"י רב פפא כי ישנה כאן הגבלה, ויש לרדות רק בשינוי חזר בו ו"אוקים... אמורא עליה" וכו'.

- 35-