שתי צורות תחביריות אלו אינן מחייבות לפרש את הסיומת" כדשע"ב" כפסוקיות אופן הרומזות לסיבה ויכלנו לפרשן גם כחסרות רמז לסיבה כדרך( א) או( ב). אולם לפנינו צורה שלישית שבכמותה לא

פגשנו עד עתה:

( III):" לא( יעשה אדם פעולה פלונית) שלא יעשה כדשהע"ב". כאן מילית הזיקה ש היא כמו" כדי ש", ותפקידה במשפט בדור: להפוך את הסיומת" לא יעשה כדשהע"ב" לפסוקית סיבה מובהקת( הכוללת רק במרומז גם תיאור אופן). בעובדה זאת כשלעצמה יש כדי להעיד לא רק על שינוי תחבירי אלא גם על שינוי תוכני.

-

צורני מן הברייתות שבתוספתא,

למוסר ברייתא בבלית זאת היתה ברורה גם הסיבה לאיסור לספוג ביין ולטפת בשמן:" שלא יעשה כרשהע"ב".82

גרייתא זאת מובאת בבבלי שם בקשר עם דברי המשנה( דיש פכ"ב):" חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ובלבד שלא יספוג" 83 וכו'. ולפי זה באה הברייתא להסביר מהו סיפוג זה שנאסר ומדוע, ופירטה: טיפוג ניין וטיפוח בשמן הם שנאסרו, והטעם לכך: כדי " שלא יעשה כדשהע"ב". 84

82 אפשר ששינויים תחביריים קטנים, מעין זה שאנו מצביעים עליו כאן אינם מעידים דווקא על נוסח תנאי קדום נוסף. שינויים כאלו יכלו להגרר אל תוך הטקסט עצמו גם באופן שאינו מודע לגמרי במעבר מא"י לבבל, ובבבל עצמה בעת שהועברה הברייתא מחכם אחד למשנהו, בעקבות הפרשנות שניתנה ע"י מעבירי הברייתא. וראה על כגון דא דברי ר"ד בויארין, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, י"א- י"ב, תשמ"ט- תש"ן, עמ' 9.

אשר לאמינות הנוסח של ברייתות" תנא", ראה רש"ג, באגרתו, מהד' רב"מ לוין( עמ' 41,39, 46) ובתשובה( תשה"ג הרכבי, סימן רי"ח), ור"ת אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 48, ועי' גם אלבק שם, בעמ' 31, הע' 34. וראה עוד בענין זה דבריו של מי מורשת בספר זכרון לילון, ר"ג, תשל"ד, עמ' 275-314; הנ"ל, ערכי המילון החדש לספרות חז"ל, כרך א', ר"ג, תשל"ב, עמ' 117-162; הנ"ל, ערכי המילון, ב', ר"ג, תשל"ד, עמ' 31-73.

83 יש כאן ארבע נוסחאות שונות( עי' גולדברג, פירוש למשנה מסכת שבת, עמ' 364): יספוג, יספג, יספיג, יסתפג, ועי' בהע'

הבאה.

84 אשר ליחס שבין ברייתא זאת לאיסור הסיפוג שבמשנה, ולשאלה אם ברייתא זאת באה לבאר באיזו צורה נאסר סיפון זה ומדוע, או שמא ברייתא זאת באה בגמרא כתוספת לנאמר במשנה, ראה שם רש"י ד"ה" ובלבד"( על המשנה) שביאר טעם האיסור לספוג" שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט", ובד"ה" זיטפח" על הברייתא כתב: " מכניס בו כפו והשמן נדבק בה ומקנחן בשפת הכלי, ואסרוה משום עובדין דחול". כלומר, לדעת רש"י הברייתא דילן אינה עוסקת במקרה שבו עוסקת המשנה. המשנה מדברת בספיגה בספוג, והברייתא באיסוף בכפו שאין בו חשש מלאכה( שמא יסחוט) אבל יש בו משום" עובדין דחול"(= פעילות סקולארית).

אבל בתוס' שם על המשנה, בד"ה חבית:" ובלבד שלא יספוג- אפילו יש לו עזר בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמ' שלא יעשה בדרך שעושה בחול". הוה אומר: לדעת בעלי התוס' המשנה והברייתא דילן עוסקות שתיהן באיסורי" עובדין דחול".

וכפי שהבנו חילוק זה בין דש"י לתוס' מצאנו במהרש"ל שם ב"חכמת שלמה" שהעיר כי"... לפירש"י קאי אולא יטפח בשמן" וכו'. כלומר, לדעתו רק על הברייתא אמר רש"י כי איסור הטיפות משום" עובדין דחול". ברם הרש"ש שם מעיר כי" מש"כ בזה המהרש"ל לפרש"י אינו מוכרח, דלעיל בר"פ תולין דמשמע דאיסור תליה הוא משום אהל ארעי, ואפ"ה(= ואפילו הכי) אמר שם הש"ס את"ז שלא יעשה כדש"ע בחול". אבל אין לקבל הערה זאת, שכן שיטת רש"י בריש תולין( שבת, קל"ז, ב') היא שאין בדברי אביי רמז לחשש עשיית אהל, אלא אך ורק לקטגורית" עובדין דחול". ראה מ"ש בזה ר"ב רקובר ור"מ גרינברג, ברכת אליהו, ירושלים, תשמ"ה, עמ' קמ"ן בסוף הע' 5. וראה עוד מ"ש בעמ' 71 הע' 7.

וכנראה יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה הלשונית אם הפועל" ספג" סובל גם פירוש של איסוף בכף היד(= טיפוח). רש"י שכנראה סבור כך, מנצל שתי אפשרויות אלו, ומפרש( כפי הנראה מקיצוד דבריו) שהמשנה מדברת בספיגת היין והשמן ע"י

- 48-