תשובת הסוגיה לשאלת מר זוטרא, לפי הסברנו זה, באה איפוא לומר, כי על אף העובדה שמשפט זה מכיל בתוכו ציון לסיבה( וממילא גם ציון משייך לקטגוריה של איסורי" דרך חול") הרי מכיל הוא בתוכו גם פסוקית אופן, ולכן יש להתיר פעולה זאת בשינוי.

דהיינו, מכיון שההגיון נותן שאין לאסור על בני אדם למשמש בשבת, שכן יש במניעת פעולה זאת משום סכנה בריאותית, תמה מר זוטרא מדוע לא הותיר רבא פתח כלשהו לבריות שיוכלו למשמש בשבת. ועל כך משיבים כי משפט" כדשע"ב" זה 32 מכיל גם משפט אופן, המתיר אכן, גם לפי רבא, משמוש זה

בשינוי, 33

( 2) שבת, קל"ז, ב'- קל"ח, א':

ראה לעיל הע' 29. אך העירני ד"ר משה וייס לכך שאפשר גם לפרש ויכוח זה שלא כרש"י, ולהסביר כי רבא הזהיר רק שלא ימשמשו בצרוד, ומדבריו הבין מר זוטרא כי רק בעץ וכד' ניתן למשמש, ועל כך יצא קצפו באמרו" ליסתכן" מחמת קושין של העץ המזיק במשמושו. ומשום כך משיבים כי גם רבא לא התכוון לשינוי כזה שיהיה דוקא בחפץ שבו נעשה המשמוש, אלא הסתפק בכך שהאדם הממשמש ישנה באופן משמוש, כך שגם רבא התיר משמוש בצדוד, אלא שהוא דרש לבצע זאת בשינוי. ברם, קשה לקבל פירוש זה, שכן צרוך פירושו אבן( ראה ערוך השלם, ח"ז, עמ' מ"ב, ערך צד), ומדוע ינית מר זוטרא שקושיו של העץ גדול מקושיה של האבן?

32 התוס' שם בד"ה אסור התקשו להבין מדוע צריך לשנות כאן, לפי רבא, באופן משמושו, שהרי לא" פסיק רישא" הוא שישיר נימין במשמושו. והשיבו כי אכן רבא מניח ש"פסיק רישא" הוא שישיר נימין. ושאל על כך הב"ח( על טור או"ח בסימן שי"ב ד"ה" היה נצרך"):" ואיכא למידק דאי כפי' התוס' למה ליה לתלמודא למימר אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול, אלא כלאחר יד ע"י שינוי, בב' אצבעותיו(= כך היא הצעת רש"י, ראה לעיל הע' 30, וראה פרישה שם אות ט'), דהאי לישנא משמע דאסור משום עובדא דחול, והא ליתא, אלא אסור מדאורייתא, דבודאי איכא השרת נימין, ואם כן הכי ה"ל(= הוי ליה) למימר אסור למשמש בצרור בשבת בכל ידו דמשיר נימין, אלא ממשמש בשתי אצבעותיו". משום כך הוא מגיע למסקנה שונה מזו של התוס':" לכן נראה דאף בממשמש בכל היד לאו פסיק רישיה הזא, דאפשר דלא ישיר נימין, ואפ"ה(- ואפילו הכי) אסור למשמש בכל היד כדרך שהוא עושה בחול, אלא ע"י שינוי כלאחר היד בב' אצבעותיו, שאם נתיר לו בכל היד כדרך שהוא ממשמש בחול חייש' שמא יבא להשיך נימין במזיד, ולכן צריך לשנות שלא למשמש אלא בני אצבעותיו, כדי שיזכור שהוא שבת ולא ישיר נימין".• דומה שדברי הב"ח הללו משקפים יפה את הרגישות הלשונית המתפתחת ומשתלמת במהלך השתלשלות ההלכה, ויוצרת בסופו של דבר את הנטיה לשייך כל אותם משפטים המכילים פסוקיות" כדשע"ב" לקטגוריה של" עובדין דחול". רגישות זאת בולטת בדברי רש"י במקומות רבים ראה מ"ש ע"כ בעמ' 70-72, אך נראה שבעלי התוס' על אתר אינם מכירים בה, ומשום כך נזעק הב"ח לצאת כנגדם, ולהשיב עטרה ליושנה. וראה יד דוד לשבת, לרי"ך זינצהיים, מכון ירושלים, תשמ"ג, מהד' בתרא, עמ' קס"א, בד"ה" תוספות", הסבוך אכן כי להבנת בעלי התוס' הנ"ל אין בדברי רבא ציון לקטגוריה של איסורי " עובדין דחול", אלא רק היתר לבצע פעולת המשמוש בשינוי, וכדרך( ב) שהצענו להבנת פסוקיות" כדשע"ב"," ואי הוה אמר (= רבא) סתמא אסור, הזה משמע בכל ענין(= אסור, ואין היתר למשמש אפילו בשינוי)". אך לפי זה הוא מתקשה בצדק: " מיהו למר זוטרא דהבין בדברי רבא דאף לאחר יד( אחר)[ אסור], קשה איך הי' ניחא ליה מה שאמר רבא כדרך שממשמשי'

בחול".

33 כך נראית מסקנת הסוגיה, אך ראה" מרכבת המשנה" על הרמב"ם הלכות שבת כ"ו, ד'. 34 פיסקה זאת בגמ' מתייחסת לדברי המשנה שם הדנה בענין תליית המשמרת( על הרקע הריאלי לסוגיה זאת ראה מ"ש לעיל בעמ' 55 הע' 20) בשבת ויו"ט. לדעת ר' אלעזר תולין את המשמרת ביו"ט ונותנין לתלויה( משמרת תלויה נותן לתוכה שמרים ומסננם) בשבת. ולחכמים אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביו"ט. בסוגיה המקדימה התבאר כי אף שר"א מחמיר בהוספה על אהל עראי, ולפי זה לכאורה היה עליו להחמיר כאן, הרי הוא

מיקל למעשה, משום שהוא מתיר אף מכשירי אוכל נפש- שאפשר לעשותם מערב יו"ט- לעשותם ביו"ט עצמו. 35 המפרשים לא ביארו את עמדת רב יוסף שנדחתה מהלכה. אך אפשר שרב יוסף סבר כי בתליית המשמרת יש משום בונה, ואף שמדובר כאן באוהל עראי הרי יש מן האמוראים שסברו כי בנין לשעה הוי בנין, ראה ירו' שם ז', ב'( י', ג')" הדא אמרה בנין לשעה בגין"[ וכן נראה שרב יוסף סבר כי יש בנין בכלים, כפשטות משנת ביצה ב', ז', עי"ש]. וכמחלוקת רב יוסף ואביי

- 57-