גם אופן השימוש של הרמב"ם במקורות הללו בפסוקית" כדי שלא יעשה כדשהע"ב" מוכיח כי אינו אלא לשם תיאור אופן, הבא לומר כי אין היתר לעשות את פעולת הניפוח כדרכה, אלא רק בשינוי. זאת בדיוק כפי שהראינו לעיל, בניסוחים דומים לאלו שלפנינו, המצויים בהלכות שבת, כיצד הרמב"ם משתמש בפסוקיות אלו כמשפטי סיבה חסרים. במקרים שראינו שם פסוקיות" כדשע"ב" מילאו בעצם אך ורק תפקיד של תיאור אופן. 61 פסוקיות אלו באות, לפי זה, כדי לומר כי יש לשנות ממעשהו בחול, ותו לא. וזאת בהתאם לדרך( ב) שהצענו בראשית הדיון. דוגמא נאה לכך אנו רואים בהלכה המצוטטת לעיל בטבלה, ומקורה שם ד', י', לגבי ביקוע העץ ע"י קורדום או מגל שנאסרו:

" ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו שלא יעשה כדשהע"ב שהרי אפשר היה לו לבקע מערב

יו"ט" וכו'.

'

כאן רואים אנו, כמדומה, בברור, כי הרמב"ם עצמו אינו סבור שטעם האיסור הינו משום שהוא" כדרך חול", שכן לו היה סבור כך מיד אחרי שהוא אומר" ולמה אסרו" וכו' היה עליו להסתפק בתשובה:" שלא יעשה כדשהע"ב"!

אך הרמב"ם( יש לשער כי את סיום השאלה ראה הרמב"ם במילה" בתול") משיב: " שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יו"ט(= ומשום כך גזרו חכמים על הבקוע בקורדום

וכיוצ"ב)".

ראיה נוספת לדברינו, יש להביא מן העובדה שאין הרמב"ם מקפיד לגמרי להעתיק מן המקורות התנאיים בהם נזכרו משפטי" כדשע"ב" את הסיומת. כך למשל בהביאו ג', ט"ו את מקור( 4) שבתוספתא מעדיף הוא את נוסח הברייתא שבבבלי, שם חסרה הסיומת" כדשע"ב". 62 והרי אם מדובר בציון קטגוריאלי היה עליו להקפיד שלא להשמיטו, כפי שעושה הוא באופן עקבי ושיטתי בהבחנות שבין הקטגוריות השונות: דאורייתא ודרבנן, מלאכה ושבות וכד'.

נראה איפוא למסקנה, כי הרמב"ם ראה את פסוקיות" כדשע"ב", הן אלו התנאיות והן אלו האמוראיות, בין בשבת ובין ביו"ט, לא כנותנות טעם לאיסורים, ובודאי שלא כמציינות לקטגוריה מיוחדת של איסורים, אלא כפסוקיות הממלאות במשפט תפקיד הדומה לתיאור אופן, וזאת בין במשפטים בהם תפקידן הוא תיאור האופן, ובין במשפטים שתפקידן הוא לשמש בהם כפסוקיות סיבה חסרות(= טעם

עיקרי).63

61 ראה עמ' 85-86.

62 ראה עמ' 42 הע' 54 וראה בעניין זה גם הע' 29 לעיל.

63 ואמנם בהלכות שבת ראה הרמב"ם מקום להשלים משפטים בעלי מבנה תחבירי חסר זה, ולהוסיף מה הוא הטעם שבגללו לדעתו נאסרה הפעולה, אך בהלכות יום טוב לא נהג כך הרמב"ם כפי שאנו רואים. זאת, כנראה, משום שלא נוח היה לו לתלות גם ביום טוב את האיסורים הללו ב"גזרות שמא", שכן ביום טוב הותרו באופן עקרוני המלאכות כולן לשיטתו( שלא כדעת הרא"ש וראשונים אחרים שעמו, ראה סיכום שיטות חלוקות אלו בערוך השולחן לרי"מ אפשטיין, או"ח, ראש סימן תצ"ה) לצורך אוכל נפש. על עקרון זה המבדיל בין נימוקיו להלכות בשבת וביום טוב כבר עמדו הרלב"ח ודמ"ש הכהן ב"אור שמח" בקשר עם הלכה פרטית אחת, שבה הקפיד הרמב"ם לנמק בהלכות שבת את איסורה ב"גזירה שמא", בה בשעה שבהלכות יום טוב נמנע מכך, וראה מ"ש על כך בעמ' 111 הע' 149.

- 90-