" רדיה לאו שבות היא אלא עובדין דחול היא, אי אפשר לשינויי משנינן(= בענין רדיית הפת) ואי לא אפשר עביד לה כדבעי".

ולאחר שהוא מסיים להרצות את שיטתו בהסבר הדברים 107 הוא מוסיף:

" וכן נראה לי מדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות שבת, וטעמא דמילתא משום דרדיית הפת ותקיעת שופר לא שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא, וכל היכא דלא עבד איסורא ואיכא צורך היום שרו כי אורחוייהו(= פעולות אלו כיון שאינן שבות מותרות במקרים אלו גם בלי כל שינוי)" וכו'.

כאן חשוב להעיר, כי הקדום בין הראשונים( שבידינו) שבדבריו נוסחה באופן ברור הדעה כי ישנו קשר בין איסור רדיית הפת לבין הקטגוריה של איסורי" דרך חול" הינו רש"י, בפירושו לשבת קי"ז, ב' על דברי הברייתא:" ת"ר שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות וכו' וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין", שביאר שם בד"ה" מרדה":" כלי שרודין בו הפת וכו' לא ירדה אותו במרדה שהוא דרך חול". 108 נראה, לכן, כי הר"ן קיבל את הדעה שאיסור רדיית הפת שייך לקטגורית האיסורים של" עובדין דחול" לראשונה מפירושו של רש"י, 109 ובעקבות זאת הובנו אצלו כך גם דברי הרמב"ם. ומסתבר יהיה להניח, לדעתי, כי מה שגררו להבנה זאת גם ברמב"ם 110 היתה העובדה שהרמב"ם מנסח הלכה זאת ע"י שימוש בפסוקית" כדשע"ב".

כך נמצא גם את ה"מגיד משנה" מסביר את דברי הרמב"ם יו"ט, ה', ב'" אבל על גבי בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדשהע"ב" והוא כותב:

" רבינו כתב טעם לאסור הבהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויש מי שכתב שהוא לפי שאין משתמשים בבעלי חיים כל עיקר ביו"ט" וכו'. 111

אמנם יש לדייק במסקנות שנרצה להסיק מדברי ה"מגיד משנה" בשנים. חדא: המ"מ אומר דבריו דוקא בהלכות יו"ט, ואיננו יודעים עדיין בודאות אם יפרש באותו אופן גם את משפטי" כדשע"ב" שבהלכות

107 הוא מסביר כשיטתו גם את דברי הרי"ף שם. וראה גם רמב"ן שם החלוק עליו.

108 רש"י כנראה הסיק כך מן העובדה שרדיית הפת נזקקת לשינוי כדי להתירה, מה שאופייני לשיטתו לאיסורי הקטגוריה של " עובדין דחול", ראה מ"ש על כך בעמ' 74 הע' 16. וראה גם בבלי, שבת, קי"ז, ב'" תנא דבי רבי ישמעאל לא תעשה כל

מלאכה- יצא תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה". וראה על כך להלן, עמ' 148.

109 הר"ן עצמו אמנם הרחיק לכת, וטען להפרדה בין הקטגוריה של" עובדין דחול" לשאר השבותים, ראה מ"ש ע"כ בעמ'

.158-161

110 וראה בדברי הר"י עייאש בשו"ת בית יהודה, ליוורנו, תק"ז, חלק או"ח סימן כ"ח, שרצה לדחוק, מחמת אילוצים אחרים, כי גם לדעת הר"ן אין הרמב"ם ממש כוותיה( אלא כדעת הרמב"ן), אלא שהר"ן סבור כי הרמב"ם מודה לדינא לטענת הר"ן, שבנותן פת לתנור כדי שיקרמו פניה מבעוד יום מותר לרדות כדרכו במרדה, ואין צריך לשנות.

111 זכן שם" במעשה רוקח" לר' מסעוד חי דוקח:" רבינו(-- הרמב"ם) נתן טעם משו' עובדין דחול". וראה גם בדבריו שם ה', א', על דברי הרמב"ם" לא ישא משאות גדולות כדשהע"ב" מעתיק הוא כהסבר לרמב"ם את דברי התוס' בביצה דף כ"ט, ב' ד"ה" המביא" שהבדילו בין שבת ליו"ט בכך ש"הכא(= בביצה) מיירי ביו"ט משום טרחא יתירה לא קפדינן, אלא משום דמחזי דעביד כעובדי דחול" וכו'( וראה מ"ש על כך בעמ' 185-188).

- 102-