וכפי שאנו רואים בדוגמה הנ"ל, הבנה ראשונית זאת של פרשנים אחרונים בדברי הרמב"ם, בין בהלכות יו"ט ובין בהלכות שבת אינה נוגעת רק למה שבא בלשונו בניסוחים שבצורה התחבירית מס' III, אלא אף בצורה תחבירית מס' 1. ואפשר בהחלט כי אב לכולם בפרשנות זאת, היה הר"ן בדבריו על רדיית הפת הנ"ל.

אמנם העובדה הראויה כאן לציון, היא, שהר"י קארו, בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ט סעיף ח', נימק כי דין זה נובע משום איסור" תיקון מנא", ולפניו לא היה מי שיערער על כך, 117 עובדה זו מוכיחה כי לא תמיד הרחיקו הראשונים לכת לבאר כל הלכה המנוסחת ע"י שימוש במשפטי" כדשע"ב" ברמב"ם כשייכת לקטגוריה של" עובדין דחול".

אך תהליך זה, של" איחוד" שיטתו של הרמב"ם עם שיטת רש"י, 118 שראשיתו, כפי שראינו, בדברי ראשונים, סופו הולך ומתרחב בדברי אחרונים. וכך אנו מוצאים כי גם אם ניסח הרמב"ם את דבריו במשפטים אשר רק מזכירים במובן מה את ניסוחם של משפטי" כדשע"ב", די היה בזה כדי להביא חלק מן

הפוסקים האחרונים למסקנה, כי מדובר כאן באיסור השייך לקטגוריה של" עובדין דחול". כך בנוגע להלכה( יו"ט, ד', ז'), אותה הבאנו לעיל:" אין נופחין במפות ביו"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין" וכו'. כותב הר"ע סומך בתשובה הנ"ל בתוך דבריו:"... והשתא שפיר מייתי ראיה לנ"ד דמצינו 119 במפוח של אומן אפי' להופכו אסור", וטעמו של האיסור לפי דעתו, כנראה בעקבות לשון הרמב"ם, 120 הוא:" משום עובדין דחול". 121

117 בטור או"ח סו"ס תקי"ט נפסק:" קמטים, שעושין הנשים בבתי זרועותיהן ובבתי שוקיהן אסור לעשות משום תקון מנא". ויסוד דבריהם בפירושו של רש"י לביצה כ"ג, א' ד"ה" אי קטורא", וכן בפסקי הרא"ש שם בסימן כ"ג, אבל בשניהם לא נזכר ענין" תקון מנא". וברור כי להבנת הטור שלא העיר דבר על כך שמדברי הרמב"ם משמע כי מדובר כאן על איסורי " עובדין דחול", ניכר כי לא ראה ברמב"ם שיטה אחרת מזו שהציג. וראה בב"ח על הטור שם בד"ה" קמטים" שדן בכל

הדיוקים האפשריים שבשיטות הראשונים בענין זה, ולא הזכיר כלל את האפשרות הפרשנית הזאת בדברי הרמב"ם. 118 בולטת בין תשובות האחרונים תשובתו של הר"א ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן ד', שאמנם עומדת מחד על ההבדלים שבין רש"י לרמב"ם. אך מאידך אינה מעיזה לומר כי ישנו כאן הפרש עקרוני ומהותי שלא ניתן לייישבו. כך עומד הר"א ולדינברג ומוכיח שם כי לשיטת הרמב"ם בהלכות שבת כ"א, כ"ח האיסור להתעמל בשבת נובע מן ה"גזירות שמא" ( משום רפואה, שנגזרה שמא ישחוק סממנים), בשעה שלשיטת רש"י האיסור להתעמל שייך לקטגורית איסורי" עובדין דחול"( וראה מ"ש בעמ' 30), ולחילוקי הטעמים, כפי שהוא מציין, ישנם גם נפקותות מובהקות הלכה למעשה, שכן " כשאינו מזיע... להרמב"ם צריך להיות מותר מכיון שליכא תו בכה"ג משום רפואה, ואילו לרש"י אסור גם בלי הזעה בהיות ויסוד האיסור הוא משום עובדא דחול"( ואיני יודע מדוע לא העיר גם על כך שאם מצד" עובדין דחול" הרי ההתעמלות בדרך של שינוי מדרכו בחול תהא מותרת), אך הוא מתקשה להבין מדוע לא עמדו על כך לפניו ומציין ל"מגיד משנה" שם, שלא העיר על כך דבר( וראה מ"ש בעמ' 102). ולכן מציע כי להבנת המ"מ" רש"י מודה לאסור גוון היגיעה והעמל עד ההזעה שצייר הרמב"ם, ומשום גזירת רפואה, והרמב"ם מודה גם לרש"י לאסוד השפשוף בכח משום עובדא דחול, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא, וכל עיקר החילוק שישנו ביניהם הוא דק בפירושא דאין מתעמלין(!)". 119 בדברי התוס' ביצה ל"ד, א' ד"ה" אין נופחין". 120 אפשרות נוספת, מסתברת באותה מידה, היא שהרעא"י סומך רואה את דין המנפח במפות כשייך לקטגוריה של איסורי " עובדין דחול" רק משום שנזכר בו הצורך לשנות. ראה מ"ש על כך בעמ' 74 הע' 16. 121 אחת הדוגמאות המעניינות לכן נמצאת לדעתי בהתייחסות ראשונים לדברי הרמב"ם בהלכות שבת כ"ד, י"ב:" אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים כדשע"ב" וכו'. ואכן, טעם איסור הטלטול כנזכר בתלמוד( בבלי, שבת, קנ"ד, ב') הוא, כפי שהעיר שם הראב"ד בהשגות להלכה י"ג, כי איסור הטלטול גדר למלאכת הוצאה הוא. והרמב"ם כתב טעמים אחרים שם, כשהראשון שבהם" אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר, קל

- 104-