ה)" רק לאחר מכן, בראשית תקופת האמוראים מופיע המונח' תולדה' ככינוי למלאכה המסתעפת מן המלאכה העיקרית וכו', לפני כן לא הבחינו בין האבות לתולדות( לשם זה משתמש התלמוד על פי רוב בביטוי' חייב משום חורש',' חייב משום זורע' וכד'). סיווגן של המלאכות בהתאם למשנת שבת ז', ב' ובתוספתא ט',( י"ז) י"ח הנ"ל, מעיקרו לא בא, כאמור, אלא לשם מיון טכני של קבוצות המלאכות אשר אם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת".

ר"א גולדברג לעומ"ז, שבא בבדיקתו מכיון אחר- מתורתם של האמוראים- הראה במאמרו הנ"ל כי " הגזירה שמא" הינה יצירה בבלית מובהקת. במקרים רבים, אותם אסף גולדברג בדוגמאותיו שם, הבבלי משתמש בנימוק זה, בשעה שהירושלמי כלל אינן מכירו.

וכאן אנו קושרים, אם כן, שלב נוסף לקו התפתחות זה שהעלו קודמינו. הרמב"ם הוא הממשיך איפוא קן יצירתי זה של התלמוד הבבלי בצרפו גם את כל המקרים של" עובדין דחול" לשרשרת" הגזירות שמא" הבבליות, ההופכים בפסקיו מאיסורים נפרדים ועצמאיים לכמין" חגורת הגנה"(= בדרך" הגזירה שמא"), על הגרעין העיקרי של הלכות שבת: ל"ט המלאכות. 136 אין בדברינו אלה כדי לומר כי אין לפי דעת הרמב"ם כל איסורי פעולות בשבת שאינם קשורים לאילן המלאכות, שכן 137 קיימת בשבת גם לדעתו קבוצת איסורים כזאת. אבל איסורים רבים, וביניהם קבוצת איסורי" כדשע"ב", התפרשו לו, לרמב"ם, כחלק מאיסורי השבות שנגזרו מחמת המלאכות. כתוצאה מכך, נמחקת לגמרי הקטגוריה המיוחדת של" עובדין דחול" ממערכת ההלכה שב"משנה תורה",, והיא עומדת מעתה כולה תחת העקרון של" הגזירה שמא", ונמנית בתוך רשימת איסורי הפעולה שגזרו חכמים כמשמרת לל"ט המלאכות.

בכך מתגלה הרמב"ם כממשיך אותו קו התפתחות שאת ראשיתו הכרנו מן הדורות שקדמו לרמב"ם. מגמת פניו של עקרון התפתחותי זה היא לראות בכלל. איסורי השבת גרעין מרכזי אחד(= ל"ט המלאכות), שהלכות שבת השונות קשורות לו ונובעות ממנו.

בכדי לחזק את דברינו, באשר למגמה זו שעליה אנו מצביעים בפסקי הרמב"ם בהלכות שבת, נציג כאן שלשה מקרים אופייניים להדגמת הדברים. מקרים אלו לא נבחרו דוקא מן התחום הישיר של מקורות " כדשע"ב" בהם אנו עוסקים, אך ניכר, בניסוח דברי הרמב"ם שבעניינם, המאמץ שהושקע כדי לקשר מקרים אלו ל"גזירה שמא".

בחרנו להציג כאן דוקא מן הדוגמאות השייכות לפסקים שעליהם הותקן הרמב"ם, או שדבריו התפרשו באופן דחוק וקשה, ופרשניו לא עמדו על מגמתו זאת:

136 כבר ציינו בפנים כי יסודה של תפיסה זאת לדעתנו נעוץ בדברי אמוראים, ומקור לדבר נוכל למצוא בדברי רב אחא בר יעקב המובאים בסוגיה בבלי עירובין ק"ד, א'. אלא שהרמב"ם בפסקיו, לפחות מן הבחינה הספרותית הנגלית בחומר ההלכתי ההסטורי שהגיע לידינו והשפיע על עצוב ההלכה, מהווה גורם מרכזי, הפועל בעקיבות ובשיטתיות לקראת עיצובה הסופי

של מגמה זאת.

137 ראה עמ' 190-194.

- 108-