וכבר העיר ר"ג אלון 27 כי ר"א נזף בבנו על שלא נזדרז בהדלקת הנר, שכן אם ידליק משחשכה יהיה עושה מלאכה גמורה בשבת, ומכאן ש"שבות' כאן פירושו איסור שמן התורה, ו'רשות' ו'מצוה' שניהם עניינם- דבר שהוא מתקנת חכמים".28

וכך עולה גם מן ההערה בירושלמי ביצה, ד', ט'( נ"ט, ג'), על דברי המשנה 29 האוסרת חיתוך שופר בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה:" כיני מתניתין אסור משום שבות ולא תעשה". ( ובקה"ע שם פירש:" שצריך לשבות בו משום ל"ת, דאי כדתנן במתני' קשיא, השתא דרבנן אמרת, לאן דאורייתא מיבעיא"). ומכאן שהירושלמי סבור כי המדובר הוא באיסור שבות שהוא איסור לאו מן התורה.30

ובסוף ירושלמי עירובין, י', י"ד( כ"ו, ד'):

-

" הוא היה אומר צבת בצבת עבד. צבתא קדמייתא מה עבד? בירייה הות. אמר רבי חנינא קומי רבי מנא ומה את אמר לה מצבתא אחת למדו כמה צביתות, וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות". 31

מאמר הירושלמי יש לפרשו, כפי הנראה, כי כמו שצבת נעשית מצבת קודמת, כך בהלכות שבת שבות (= שביתה) נלמדת משבות. לדעת ב' כהן 32 שבות ראשונה זאת היא איסור היציאה מן התחום, שהוא האיסור היחיד שנזכר בתורה לענין שבת, ואינו עבודה ידנית כלשהי. המקרא העוסק בכך הוא בשמות ט"ז, כ"ט," אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", וממנו דרשן חכמים איסור תחומין במכילתא: 33" שבו איש תחתיו אלו ארבע אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפיים אמה". 34

28 א) ואך יש לתמוה, שכן לפי זה גם יתפרש המונח" שבות" כמציין לאיסור הדלקת הנר בשבת הוא מן המלאכות עצמן, והדי רבי אליעזר עצמו מודה בהבחנה שבין מלאכה לשבות( ראה להלן עמ' 128). וצריך עיון. ולפי מ"ש הר"ש ליברמן בתרביץ שנה ה', ס"א, עמ' 97, שהירושלמי מכנה" שבות של רשות"-" רשות" הרי לא הרווחנו דבר, שכן אין כאן, כדברי אלון ניגוד בין שבות שהיא מן התורה לרשות ומצוה שהם מחכמים, אלא בין שבות סתם לשבות של רשות וכד'. אך לדברי ליברמן אין מובן מדוע קורא ר"א להדלקת הנר בשבת שבות." שירי קרבן" בוחר להגיה את הירושלמי על פי הגירסה בבבלי( עי' להלן אות ב'), ולכן" שבות" אינה כינוי להדלקת הנר אלא להנחת תפילין.

ב) המקבילה הבבלית של סיפור זה היא בסנהדרין ס"ח, א', ושם נתהפך הדבר, ו"איסור שבות" לבבלי מכוון כלפי הנחת התפילין של בנו של ר"א, והסיבה לדבר מובנת לאור הדברים דלעיל. וכבר באבות דרבי נתן( על זמנו של חיבור זה ראה ד"ש ליברמן, בקובץ 84.ISRAEL, ITS ROLE IN CIVILISATION, NY 1956, P; י' דינרי, מנהגי טומאת הנידה- מקורם והשתלשלותם, תרביץ, שנה מ"ט, תש"ם, עמ' 307 הע' 41) מהד' שכטר עמ' 80, נוסחה א', הנוסח מתאים למובא בבבלי: " הנחת הדלקת הנר שנתחייבת עליה מיתה לשמים, והיית מתעסק בתפילין שאין אתה מתחייב עליהן אלא משום שבות". ובודאי שעל פי זה יש מקום לטעון שבירושלמי נוסחה מוטעית, אך שמא, גם כך, טעות כזאת יכולה ללמדנו משהו. 29 ראש השנה, ד', ח'. 30 אך עי' שם גם בדברי הפ"מ, וראה עוד ר"ד הלבני, מקורות ומסורות לר"ה ל"ב, ב', עמ' תי"ט, הע'* 2, והמקורות שהעיר להם. 31 וראה תוספתא עירובין, ח',( י"א), כ"ג, והמקבילות שהובאו בתוכ"פ שם עמ' 469. 32 1969, Law and tradition in judaism, New york, בעמ' 147 הע' 56. 33 ויסע פ"ה הו"ר עמ' 170.

,

34 וראה בבלי עירובין נ"א, א'; ירושלמי שם ד', א'( כ"א, ד'). וראה גם המקורות התנאיים שציין להם בירושלמי כפשוטו עמ' 279. נושא זה כולו, על מקורותיו והשתלשלותו, סוכם בפרוטרוט ע"י רי"ד גילת במאמרו" לקדמותם של איסורי שבת אחדים",( לעיל עמ' 38 הע' 34) בעמ' 107-111, ותורף דבריו: בזמנים קדומים פורשה אזהרה זו שבתורה כמכוונת אכן ליציאה לדרך, ובתקופת החשמונאים התקבלה הקביעה כי תחום האיסור הוא אלפיים אמה. אך בשלב מסויים גובשה הדעה כי תחומין דרבנן, כיון שאין איסור זה נמנה על ל"ט המלאכות דאה הדיון בין ר' חייה רובה לר' יונתן בירושלמי עירובין ג',

- 122-