ומשבות זו, האמורה בתורה, נלמד שאר השבותים שלא נזכרו בתורה. 35 לפי זה המדובר בירושלמי הוא על שבות שנאסרה מן התורה.

ראיה נוספת לדבר נוכל ללמוד מדברי רי"ד גילת, 36 שלמדה מן הירושלמי שהזכרנו לעיל, עירובין ג', ד' ( כ"א, ג'). בירושלמי שם מובא כי ר' יונתן בשם רבי שמעון בן לקוניא מסר ש"לוקין על תחומי שבת דבר תורה", ור' חייה רובא מתנגד לכך:" והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת( ולא לאו)". בסופו של ויכוח זה לא נמצאה הכרעה," אמר רבי יוסי בי רבי בון אף על פי כן(= שהביא ר' יונתן ראיה, עי"ש) זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו".

איסור ההבאה מחוץ לתחום ידוע כבר לר' אליעזר כאיסור" שבות", 37 משום כך יש להניח כי עוד בימי ר' יונתן ורבי חייה היה ספק אם כל איסורי שבת מהתורה( מלאכה ושבות), או לא. לפי דעת ר' יונתן איסור היציאה מן התחום הינו איפוא שבות שאסורה מן התורה כאיסור לאו וחייבים עליו מלקות, בשעה שלר' חייה אם אין חייבים על איסור מאיסורי שבת סקילה הרי שאינו מן התורה. כך מבין גילת שם, ואם כדבריו, הרי לנו עוד ראיה לכך שלאמוראי הירושלמי לא היה ברור לחלוטין שקטגורית איסורי השבות מכילה רק גזירות מדרבנן.

ד'( כ"א, א') ופסחים ו', א'( ל"ג, ב') וראה על כך להלן]. גם בתקופה האמוראית עדיין היו שסברו כי תחומין דאורייתא, ראה למשל בבלי עירובין נ"ה, ב'. מסיכומו של גילת אנו למדים כי כך נקטו האמוראים רב חסדא, רב חייא בריה דר' שבתי, רבה, רב אסי, ור' יוסי. ומן הסוגיות הא"י עולה כי גם בתקופות מאוחרות בא"י לא עברה מן העולם הדעה שתחומין דאורייתא, אך הדבר הוסבר על מרתק י"ב מילין, ראה ירושלמי עירובין ג', ד', הנ"ל וכן שם ה', ה'( כ"ב, ד'). וכך הכריעו הרמב"ם שבת, כ"ז, א' והראב"ד( הובא בחידושי הרמב"ן לעירובין י"ז, ב'). וראה רמב"ם בספר המצוות ל"ת שכ"א, והשגת הרמב"ן שם, ורבינו אברהם, בנו של הרמב"ם, ברכת אברהם, הוצ' בר גולדברג, ליק, תר"ך, סימן י"ב, וראה עוד המקורות שציין להם ד"ח הליך במהדורת ספר המצוות שלו, ירושלים, תש"ו, עמ' קפ"א, הע' 3. אך ראה גם דברי הרא"ש בפסקין לעירובין פרק א' סימן כ"ד"... ומיהו גמרא דידן סבר לדבנן ליכא שום תחום שבת דאורייתא, ואפילו י"ב מיל" וכו', וראה שם נסיון הגהות אשר"י ליישב הירושלמי עם פסק זה, וראה ע"כ ר"י לנדא, שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, סימן מ"ה. ואף שרבים מן הראשונים סברו כרא"ש לא הוכרעה לגמרי ההלכה כך, ראה בשו"ע או"ח, ת"ד, א', שבהגהת הרמ"א נראה שפסק להחמיר כי תחומין דאורייתא. אך ראה שם גם ראיותיו הניצחות של הגר"א בביאוריו בד"ה" למאן דאמר". וראה עוד רש"י בפירושו על התורה לשמות שם, וראב"ע ור"א מזרחי שם, ומה שהערנו לעיל בעמ' 9 הע' 41.

35 מאמר זה שבירושלמי התפרש גם ע"י המפרשים על אתר כמוסב על הקטגוריה של איסורי השבות. כך קה"ע שם:" כשם שמצבתא אחת עשו כמה צבתות כך משבות אחת למדו כמה שביתות". ופירוש ספציפי יותר בדברי הפ"מ:" משביתה אחת למדו כמה שביתות, דמכיון שהותר לו שבות אחת במקדש לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת מוציא עמו במקום שנפל גם את השני עמו, דמאי שנא דכיון שהותר הותר[= הותרו כמה שביתות". אך הר"ש ליברמן בתוכ"פ שם הע' 57 כתב:" כלומר, שהתורה נכתבה ברמז ובנוטריקון, ואנו למדים שביתה משביתה, ואין הלכות שבת כהררים התלויים בשערה"( אגב, איני יודע מדוע פירש כן, הרי אפשר היה לפרש בפשטות שאין מאמר זה בא לחלוק על דברי התוספתא שם שהלכות שבת כהררים התלויים בשערה, אלא בא לאששם, באומרו שכל הלכות שבת נתלים בשביתה אחת[= שערה וממנה נלמדים כולם. וכעין זה פירש במראה הפנים, עי"ש). אלא שמעתה לפירושו הפשוט של קה"ע יתעורר הקושי:" הדבר תימה מאי הוא השבות שלמדו ממנה שאר השבותים"? כפי ששאל בשירי הקרבן שם, והשיב לפי דרכו, כי השבות הראשונה היא הזאה על טמא מת, שעליה נאמר בתורה שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו, עי"ש. וראה עוד ב' כהן שם עמ' 133 הע' 14. 36 להשתלשלותם של איסורי שבות בשבת, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, הטיבה ג', חלק א', ירושלים, תש"ן, עמ' 9-11.

37 ראה משנת פסחים ו', א'- ב' וב' כהן שם עמ' 147 הע' 56, ולהלן עמ' 128-130.

- 123-