אלא שאיני יודע מדוע אי אפשר להסביר שם כי לר' חייה גם איסור תחומין הוא שבות שנאסרה מן התורה, אך אין חייבין עליה לדעת ר' חייה מלקות כיון שלא נאמר בה" לא" אלא" אל", 38 איך שיהיה, לפנינו עדות נוספת לכך שלאמודאי הירושלמי לא היה ברור לחלוטין כי קטגורית איסורי השבות מכילה אך ורק גזרות מדרבנן.

נראה, איפוא, שנותרו בירושלמי שרידים למסורת העתיקה שלא הבדילה באיסורי שבת בין דאורייתא לדרבנן, וראתה באיסורי השבות איסורי תורה. 39 נחזור לדברי ר"ח אלבק דלעיל. בעקבות המקורות שבבבלי ובראשונים מוסיף ר"ח אלבק שם, ומבאר את משמעות הדרשה שבמכילתא בא הנ"ל כך:

"... ביאור הדברים: מצאו החכמים בתיבת' שמר' אסמכתא שנתנה התורה רשות לחכמים לעשות משמרת למשמרת'( כבבבלי מו"ק ה', א') של התורה, ולאסור איסורים כדי לשמור על קדושת שבת ויום טוב. ומה טעם כינו איסורים אלו בשם' שבות', לומר שאיסורם בא כדי לקיים מצוות וביום השביעי תשבות'... ואינם דברים שהם משום

מלאכה".

ואכן, כדברי אלבק, אנו מוצאים בבבלי דלעיל ואצל ראשונים 40 רבים הנחה מובנת מאליה, שאיסורי השבות הם קטגוריה של איסורים מדרבנן.

אבל פשטותם של מדרשי ההלכה שהבאנו לעיל מלמדת כי דרשות אלו לא ראו באיסורי השבות קטגוריה של איסורים מדרבנן. ואכן כך היתה כבר דעתו של רמא"ש 41 בהערתו לדרשה בפרשת בא( והוא צירף לכך גם כמה ראיות): 42

=

38-" אל יצא איש ממקומו", עי' בדיון בירושלמי שם, והירושלמי כפשוטו עמ' 267. 39 מקורות חשובים אחרים העוסקים בירושלמי ב"שבות" הם: שבת ב', ה'( י"ט, א') קבלה הילוך וזדיקה הם שבות; עירובין ו', ז' ( מ"א, ב') תני שמואל למעלה מי' טפחים שבות; שם, י', י"א( ס"ג, ב') לא כל שנות הותרה במקדש, וכן פסחים ה', ה'( ל"ח, א'); פסחים ג', ג'( כ"ז, ב') העלאת בהמה מבור וכן ביצה ג', ד'( י"ז, ב'); פסחים ד', ד'( כ"ח, א') שבתון שבות(?); שם ו', א'- ב'- ג'( מ"א, ב'- מ"ד, א') הרכבת השה הבאתו מחוץ לתחום, הרכבתו ונטילת צפרניו, הזייה על הטמא; שם ח', ג'( ס', ב') הקדשה; ביצה ה', ב'( י"ט, ב') דיון בשבות שבמשנה; יומא א', א' בסוף( ה', ב') קנין; חגיגה ב', ב'( י', ב') סמיכה; שם, שם, ( י"א, ב') הרוכב על סוסן בשבת; ע"ז, א', ו'( ו', ב') נשיאת בעלי חיים. בכל המקומות הללו לא נתפרש כי המדובר הוא בגזירה דרבנן, אף כי אין להניח לדעתי הנחה קיצונית שהירושלמי מתייחס בכל המקומות הללו לאיסורי השבות כאיסורי תודה, שהרי כבר מדברי ר"ש במשנה יש ללמוד כי שבות הינה קטגוריה של איסורי חכמים. ומכל מקום נמצאנו למדים כי אין בירושלמי הדגשה של העובדה, שקטגוריה זו הינה של איסורי חכמים( אני מודה לידידי ד"א ארנד, שסייע בידי באיתור המקורות הללו).

ואך, ראה עוד שם שבת, י"ט, א'( ט"ז, ד') וב"הירושלמי כפשוטו" לר"ש ליברמן עמ' 205 ד"ה" אמר ר' יונה", המוצא איסור שבות שהותר בשתי הלחם( ד"ר דוד הנשקה הסב את תשומת ליבי למקורות הללו). אלא שגם שם אין כל הכרת לומר כדברי הרד"ל וליברמן כי" שבות" היא איסור דרבנן, ראה לעיל עמ' 146 הע' 177 ועמ' 144 הע' 157.

40 ראה, למשל, רש"י עירובין ל"ג, א' סד"ה ואסור ליטלן:" כל איסור שבת ויום טוב דהוי מדרבנן קרי שבות"; שם צ"ז, ב'" כל איסור דרבנן הני שבות"; גיטין נ"ד, א' ד"ה המעשר בשבת, ועוד; תוס' ב"ב ס"ו, א', ועוד. אשר לדברי הרמב"ם שבת כ"א, א' ראה מ"ש בעמ' 167-168 והע' 284 שם.

41 ר' מאיר איש שלום, מאיר עין למכילתא, וינה, תר"ל, עמ' י' הע' כ"ב.

42 הוא נוקט בדעה כי המחלוקת העתיקה על הסמיכה( משנת חגיגה ב', ב'- ג'; שם, ביצה ב', ד') יסודה בויכוח על מעמדם של איסורי השבות, וכך מאמר ר' יוחנן בבבלי, חגיגה, ט"ז, ב':" שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות...". אך ראה הדעות על כך אצל ר"ת אלבק בהשלמות למשנת חגיגה שם עמ' 511, וראה ירושלמי חגיגה ב', ב'( ע"ח, א')[ והשווה לכך: בבלי יבמות, צ',

- 124-