" ובאמת נראה שכל אלו הלכות עתיקות ודחויות הן... וכבר זזה המשנה הראשונה

ממקומה, ואנו אין לנו אלא לפרש אלו ההלכות העתיקות כפשוטן".

וכמותו גם סבור היה ר"ג אלון, 43 ואחריהם ר"ב דה פריס 44 ורי"ד גילת. 45 בעקבות דברי הרמב"ן בפירושו לתורה לויקרא כ"ג, כ"ד, חזרה והופיעה שוב, מאוחר יותר, הדעה שאיסורי השבות הינם איסורים מן התורה. חיתום תהליך זה ונתינת הגושפנקא ההלכתית הסופית לכך באה בעת החדשה בפסקי ה"חתם סופר" במאה הי"ט שהמשיך בעקיבות את סלילת הדרך שהחל בה קודם לכן הרמב"ן.46

ב'] המוסר על אחד שרכב על סוסן בשבת ורגמוהו. עוד אמורא בדור השלישי בא"י כרב אחא בר פפא שעלה מבבל( ב' כהן שם עמ' 137 הע' 29 זעמ' 147 הע' 57 טועה בזהותו, ותושבו לר' אחא בר יעקב), סבור, כמובא בירושלמי ביצה ה' ב'( ס"ג, א'), כי" הוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו, למען ינוח שורך וחמורך כמוך", והראשונים ר"ח רא"ש ומאירי בחידושיו ובבית הבחירה הבינוהו כפשוטו, דהיינו שאיסור הרכיבה לדעתו מדאורייתא ומשום שביתת בהמתו, ולא מגזרת חכמים[ אבל ראה בפירושו של ר"א אזכרי בעל ספר חרדים לירושלמי שם( מהד' י' פרנצוס, ניו יורק, תשכ"ז, עמ' 224)]. וכן ר' אחא בר יעקב בבבל, כמובא בב"ק נ"ד, ב', אומר:" אמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, להנחה הקשתיו" וכו'(= כלומר, להנחה הקשתי עבד ואמה לבהמה, ראה רש"י שם); ובבלי ר"ה ל"ב, ב'" השתא דרבנן(= עליה באילן) אמרת לא, דאורייתא - רכיבה ע"ג בהמה) מיבעיא?". וראה עוד ביאור ר"ח אלבק למשנת ביצה ה', ב', ד"ה ולא רוכבין, ובהשלמותיו שם עמ' 484; ר"ש ליברמן, תוכ"פ, ביצה, עמ' 1000, והערתו ב"נמושות" שם בסוף תוכ"פ למועד עמ' 1364; הלבני, מקורות ומסורות לביצה עמ' שמ"ט, הע'* 5. וראה עוד מרדכי לשבת סימן רמ"א ובביאור הגר"א לשו"ע, או"ח, סימן רמ"ו ס"ק י"ב ד"ה ודוקא בשבת, ושם סימן תצ"ה ס"ק ז' ד"ה אין מוציאין. ועתה: רי"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 90 הע' 13; עמ' 92 הע' 20. והוסף לכך: על יהודי יב ראה בענין זה מ"ש ש"א ליונשטאם באנציקלופדיה מקראית, ח"ג, עמ' 442, ועל דעות הקראים ראה להלן סוף הע' 127. וראה גם המקורות שבעמ' 141 הע' 142.

וראה עוד: ד"י הלוי בספרו הכוזרי, מאמר שלישי, ל"ה, האומר כנגד המכחישים תושבע"פ( תרגום ר"י אבן שמואל, ת"א, תשל"ג):"... וכן יבארו לי למה נאסרה הרכיבה על בהמות של גויים בשבת". מן הדברים הללו עולה כי לדעתו הרכיבה אסורה מן התורה( כשאר איסורי שבת שנזכרו קודם, והוא מתקיף את הקראים שמודים באיסור זה בטענה שבלא תושבע"פ אי אפשר ללמוד איסור זה מן המקרא. וראה שם ישראל הלוי בפירושו" אוצר נחמד", בתוך הכוזרי ורשא, תר"מ, ד"ה" ולמה" השואל:" ובאמת שהדבר תימה, והלא רכיבה בשבת אינו איסור דבר תורה, רק מדרבנן, ומשנה שלמה היא בביצה דף ל"? (= האומרת שאיסור זה איסור שבות הוא), ואמרו בגמ' הטעם שאסרו רבנן משום שמא יחתוך זמורה, ומה ראה לטעון על הקראים ממה שאסור מדרבנן... וצ"ל שמקשה אותה לפי דעתם, שאוסרים הסחורה בשבת ומתירים טלטול השולחנות

ושאר טרחות בשבת". א' קרלין, דברי ספר- מסות, ת"א, תשי"ב, בעמ' 81 רוצה לתקן:" למה נאסדה רכיבת הנכרים על בהמת ישראל בשבת", אבל כפי שציין כבר אבן שמואל ב"הערות לספר הכוזרי"( הנספחות למהדורתו), אי אפשר לקבל תיקון זה הן מצד לשון המקור, והן משום שבודאי שלא היה המחבר פונה אל הקראים עם חילוקים הלכתיים ממין זה שאינם

מכירים בהם.

על עמדת הרמב"ן, שהיה סבור מתחילה, כי השבותין כולם נגזרו בבית הדין הגדול בימי נחמיה ראה מ"ש בעמ' 169 ואילך. מדברי האגדה שבבבלי שבת פ"ח, ב', יש ללמוד כי איסורי השבות קיימים היו כבר בעת נתינת התורה"... מה כתיב בה ( בתורה) זכור את יום השבת לקדשן- כלום אתם(= המלאכים) עושים מלאכה שאתם צריכים שבות", ועי' רש"י שבת ג', ב' ד"ה בשוגג:"... אבל רדיית הפת שבות ונגזרה במנין" וכו', ושירי קרבן לירושלמי עירובין י', י"ד ד"ה משבות, וב' כהן שם עמ' 133 הע' 14 ורי"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 99 הע' 45. וראה רש"י בפירושו לתורה בראשית כ"ו, ה' על הפס'" וישמור משמרתי", המעיד כי כבר אברהם אבינו שמר את דיני השבות. וראה עוד רנ"נ לייטער, שו"ת מאורות נתן, פיטרקוב, תרצ"ו, סימן קכ"א, שהתאמץ לאסוף המקורות הסבורים, לדעתו, כי גזרות השבות קדומות הן מאוד, ויש שנגזרן אף בימי משה. 43( לעיל בהע' 27), עמ' 141 הע' 24.

44 תולדות ההלכה התלמודית, ת"א, תשכ"ו, עמ' 90-95.

45 להשתלשלותם של איסורי שבות בשבת, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ג', חלק א', ירושלים, תש"ן,

עמ' 9-11. 46 ראה בהרחבה להלן, עמ' 195-219.

- 125­