מכאן נעבור לסקירת אותם מקורות בספרות האמוראית בהם נמנות פעולות נוספות שנאסרו מחמת " שבות", ושלא הכרנום עד כה מתורתם של התנאים.

,

איסורים מיוחדים שנזכרו אצל האמוראים כשייכים לקטגוריה של איסורי השבות

קניבת ירק

קודם שנחל לדון בענין זה נבאר מה פירוש קניבה בלשון המקורות.

ובכן, בירושלמי פסחים ד', ד'( ל"א, א'):

"... אפילו דברים שאת מותר לעשותן בחול(- ביוה"כ שחל בחול) את שובת עליהן בשבת( ביוה"כ שחל בשבת), ואי זו זו הדחת כבשים ושלקות(= שיש לאסור הדחתם ביוה"כ שחל בשבת). 77 רבי יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו נראין דברים(= שיש להתיר ההדחה) בדבר שדרכו לבוא בצונין, אבל דבר שדרכן לבוא ברותחין עד דיידא גלשה הוא מקנב. 78 אמר ר' מנא אם את אומר כן אף הוא משתבש 79 ולא מקנב, ובא לידי סכנה"

וכו'.

מכאן עולה בברור כי קינוב הוא הדחת ירק. 80 אבל הראשונים חלוקים בפירוש" מקנב": לרש"י ורמב"ם קניבה היא ניתוק או חיתוך, 81 ברם, הרמב"ן, 82 המסתמך על הירושלמי הנ"ל, כתב ש"קניבת ירק שאמור כאן שהוא הדחה בעלמא". 83

ואמנם, אף שמן הירושלמי כאן הדבר מבורך שלשון קינוב נופלת על הדחה, הרי שבאמת קשה מאוד, ואף בלתי אפשרי, יהיה לפרש כך מקורות אחרים בהן נזכרת לשון קינוב. כך למשל אנו מוצאים בספרא אמור ד', י"א( וייס צ"ז, א'):

"... ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. יכול תהיה קניבת ירק חול? ת"ל הרי היא בקדושה".

אלבק שם הע' 2.

77 ועי' להלן בדברי הבבלי המקבילים, ומ"ש ע"כ שם.

78 ר"ש ליברמן בתוכ"פ לשבת עמ' 200 הע' 45 מתקן:" עד דיירא גלשא" וכו'. ופי' עד שהיורה גולשת, כלומר רותחת למוצאי יוה"כ, הוא מקנב, וממילא אין צורך להתיר לו לעשות קינוב זה ביוה"כ עצמו.

79 כנוסח בשרי"ך עמ' 115 שו' 29, ועי' פ"מ שם ותוכ"פ הנ"ל. 80 וכענין זה בירושלמי שבת ט"ז, ג'( ט"ו, ב'), עי"ש.

8 ראה רש"י לשבת קי"ד, ב' בד"ה" וליתקע":" לנתק העלים מן הקלחין", וכן דבריו שם, ע"ג, ב' ד"ה" דקניב סלקא". והרמב"ם, . שביתת עשור א', ג' כתב:"... ומהו הקינוב שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר, ויתקן אותו לאכילה". 82 בחידושיו לשבת שם, ד"ה" אי רבי ישמעאל"( מהד' הדשלר עמ' שפ"ו- שפ"ז).

83 וכן מסביר גם רבינו הלל לספרא ז', ה'. וראה גם רשב"א שם קט"ו, א' ד"ה" יוה"כ"; המיוחס לריטב"א ק"ד, ב' ד"ה" מותר"; המאירי שם סוף פרק ט"ו; מ"מ על הרמב"ם שם. וראה מ"ש ר"ש ליברמן בתוכ"פ שם עמ' 199 שהכרח לפרש כרמב"ן, אך קדמו לו הגר"א בביאורו לשו"ע, או"ח, סימן תרי"א, ד"ה" לקנב" שכתב כי ראיות הרמב"ן הן" עיקר שאין עליהן תשובה", וכן

- 131-