קניבה זאת היא כנראה חיתוך. 84 ואף בלשון הירושלמי נזכר פועל זה כלשון חיתוך כפי הנראה.85 אפשר ששתי אפשרויות הפירוש הללו היו ידועות לסוגיה הבבלית שנציגה בהמשך הדברים. 86 ולעצם הענין. על היתר קניבת ירק ביום הכפורים מוסבת ההלכה בתו"כ אחרי ז', ה'( וייס פ"ג, א'): " וכל מלאכה לא תעשו, 87 יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות, ודין הוא, נאמר כאן מלאכה, ונאמר מלאכה במלאכת המשכן, מה מלאכה האמור' במלאכת המשכן שיש עמה חשובה, 88 אף מלאכה האמור' כאן שיש עמה

חשובה".

ובמכילתא דרשב"י, אפשטין- מלמד, עמ' 19: " כל מלאכה לא יעשה בהם 89 יכול לא יקנב את הירק ולא ידית את הכלים ולא יציע את המטות, הרי אתה דן, נא' כאן מלאכה ונא' להלן מלאכה במשכן, מה מלאכה[ ה] אמורה במשכן מלאכה שיש עמה שאובה, 90 אף מלאכה האמורה כן מלאכה שיש עמה שאובה"

וכו'.

במכידרשב"י אין מדובר איפוא על יוה"כ, אלא על יו"ט. 91

ד"ח די סילוא, פרי חדש לשו"ע, שם, ס"ק ב'.

84 ועל כך באה הספרא לומר כי חיתוך חלקים סתם אינו מוציא את שנתלש מן התרומה מקדושת תרומה( ועי' תוכ"פ לדמאי עמ' 235 ד"ה" קנונת"). ועי' תוספתא דמאי תחילת פרק ד'" קנונת ירק שבגנה", ושם בהמשך" כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו", והכוונה שלקטו כדי לחתוך ממנו את הקלחים הרכים שיוצאים משרשי הכרוב, ראה תוכ"פ שם ד"ה ." כרוב", ומשנת כלים ט"ז, ב'" הסלים של עץ(= גמר מלאכתם לטומאה) משיחסם ויקנג" וכו', ופירוש קינוב זה הוא חיתוך ראשי הקנים הבולטים מן הסל( כך כבר בפירוש הגאונים לטהרות, מהד' אפשטיין, עמ' 42). וכך שם במשנה ג' וד'. וכך גם בלשון ארמית שבבבלי" האי מאן דקניב סלקא"( שבת, ע"ג, ב')," מקנבי כרבא"( שם, קט"ז, א')[ וראה גם ביצה, כ"ב, א', " קנבא שרי", ורש"י ותוס' שם, ומ"ש ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, כרך ב', חלק א', ת"א, תרפ"ט, עמ' 64]. אמנם, פועל זה בצורתו הארמית, כפי שהעיר כבר מנחם מורשת, לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים, ר"ג, תשמ"א, עמ' 328 הע'* 22: " קשה להכריע... אם שאול הוא מארמית או שמא חדר מעברית לארמית בבלית", שכן לא ידוע על שימוש בפועל זה לענין חיתוך או הדחה בארמית שממקורות אחרים.

85 עי' למשל תרומות י"א, ד'( מ"ח, א')" קנובת ירק של גננים"( לניקודה של" קנובת" ראה א' בן יהודה, מלון הלשון העברית, ח"ז, עמ' 6008, טור ב', הע' 1), ושמא גם שבת, א', ג'( ג', ב'):" תני רבי חייא אבל מסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש(= לעיין לאור הנר בשבת). אית דבעי למימר(= טעמו של היתר זה לפי) שהוא לשעה(= מעיין לזמן קצר ולא יבוא להטות הנר), ואית דבעי למימר מפני הנקיות ומפני הסכנה(= התירו." כגון שממית וכיוצא בה", פ"מ). מה נפיק מביניהון(= מאי נפ"מ ביניהם)? לקנב חיזרין. מה דמר שהוא לשעה אסור, ומה דמר מפני הנקיות ומפני הסכנה(= תולעים של סכנה, ראה פ"מ) מותר".

וראה גם מ"ש מ' מורשת( שם, הע'* 29) כי לפועל" קנב" קרבה לכמה צורות בערבית, שהוראתן קיצוץ הגפן או הסרת העלים המעופשים מן הטובים.

86 ראה להלן הע' 107. 87 ויקרא ט"ז, כ"ט.

88 כלומר שהיא מלאכת מחשבת( ראה ליברמן, תוכ"פ לשבת, עמ' 200), וראה בהע' 90.

89 שמות י"ב, ט"ז.

90 ראה הע' 8 שם במהד' אפשטיין- מלמד, הציון לבבלי סוכה נ', ב', והמסקנה כי שאובה היא חשובה, וראה מ"ש בועז כהן בספרו 1969, Law and tradition in judaism, New york, בעמ' 140 הע' 38, וי"נ אפשטיין, מחקרים בספרות התלמודית

זבלשונות שמיות, ב', עמ' 825.

91 והשווה גם למקבילה בתוספתא שבת י"ב,( י"ג), י"ז.

- 132­