ר' יונתן אומר אין צריך, והלא כבר נאמר זכור את יום השבת לקדשו 124 והלא דברים

ק"ו, ומה אם שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך, יו"ט הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך ת"ל 125 כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת מנין, ק"ו, ומה אם יו"ט הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך[ שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך]". מדרשה זאת אנו למדים כי, לפחות לדעת ר' יאשיה, אזהרת התורה היא שלא יעשה הגוי מלאכת הישראל. אכן נראה, כי חברו, ר' יונתן, חלוק היה על כך, וסבר כי אין התורה אוסרת מלאכת הגוי. 126

במשנה שבת, ט"ז, ו':

" נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן".

במישור האיסורים מדאורייתא. ועי"ש באות פ"ד. ובדומה לגירסת הילק"ש הנ"ל מתקן בהגהות הגר"א כאן, אך החיד"א שם כתב כי לדעתו הגירסה בילק"ש משובשת.

124 שמות כ', ח', וסיפיה דקרא:" ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך... לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". ומשמע כי דוקא בן ברית מחוייב בשמירתה של השבת( הו"ד שם עמ' 31, הע' לשו' 2). 125 א"ה וייס במדות סופרים ואח"כ למא"ש במהדורתו מוחקים את המילים" תלמוד לומר" כאן, ולפי זה תסתיים כאן דרשת ר' יונתן, ומכאן והלאה דרשה חדשה. לדעת ר' יונתן יצא איפוא- לפי תיקון זה- שאין כל איסור מן התורה על מלאכת הגוי. וב"אות אמת" כותב ר"מ בנבנשתי את כל הדרשה מחדש: משמיט על דעתו את המילים" תלמוד לומר" וכו' ומוסיף ניסות אחר, על פי המשך הדרשה:" שבת מנין שלא יעשה חברך, אמרת אם יו"ט הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכת שבת חמורה לא כל שכן". ובהע' לשו' 4 אצל הו"ר יש נסיון לפתור את הבעיה על ידי הוספת תיבה"[ ומה ת"ל כל מלאכה(= שאמרנו לעיל כי" לא תעשה אתה ולא יעשה חברך"). אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך ( שהדי פסוק זה מדבר בפסח שבת מנין" וכו'. גם לפי זה יצא כי ר' יונתן סבור כי אין בתורה אזהרה שלא יעשה הגוי מלאכת הישראל בשבת ויו"ט. ולפי זה" אין צריך" שפותח את דברי ר' יונתן אין פירושו אין צריך לדרשה זאת( כדי לומר שמלאכת הגוי אסורה) שכן ישנה דרשה אחרת, אלא פירוש" אין צריך" זה הוא, שאין לקבל כלל את דרשת ר' יאשיה, שכן מלאכת הגוי מותרת, וכפי שמוכח ממקום אחר:" והלא כבר נאמר זכור" וכו'. ועי' הו"ד שם.

126 אמנם לפי גירסת הרמב"ן יצא כי אליבא דכולם איסור האמירה לגוי הוא מן התורה. וכל היתרו של ר' יאשיה הוא שיעשה הגוי מלאכתו שלו. ולפי זה נראה כי ר' יונתן לא היה חלוק עליו לעניין הדין. ר' יונתן סבר שאין צריך ללמוד זאת מן הדרשה בפסוק דילן" כל מלאכה", אלא שכפי שבשבת נאמר' כל מלאכתך' ונאסרה רק מלאכת הישראל- כך גם ביו"ט הקל לא תאסר מלאכת הגוי בשלו. לדרך זאת יובן יפה ה"אין צריך" שפותח את דברי ר' יונתן. וראה מ"ש ר"ר ביטראן בפירושו מידות טובות הנ"ל בהע' 120, עמ' ר"מ- דמ"א. 127 זעמד על כך כבר די"ד גילת בקצרה, להשלשלותם של איסורי השבות בשבת, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ג', חלק א', עמ' 14-15, והוא מסתייע שם מדברי רש"י( ע"ז ט"ו, א' ד"ה" דזבנה") התולה את יסוד איסור האמירה לגוי באיסור" ממצוא חפצך ודבר דבר"( וראה עתה: הנ"ל, פרקים בהשתלשלות ההלכה, ר"ג, תשנ"ב, עמ' 106-108), אבל כבר מן המשנה כאן עולה כמדומני בברור מסקנה זו. ויש להוסיף על כך עדויות מן הספרות החיצונית.

בברית דמשק י"א, ב':" אל ישלה את בן הנכר לעשות את חפצו ביום השבת". אמנם ח' רבין,

54.THE ZADOKITE DOCUMENTS, OXFORD, 1954, P( בדבריו לשו' 2) מפרש כי" בן נכר" הוא גר, שכן שם בי"א, י"ד נאמר:" אל ישבית( לקריאה" ישבות" או" ישבית" ראה גינצבורג,

, 1922, EINE UNBEKANTE JUDISCHE SEKTE, NEW YORK בעמ' 96)[ א] יש[ ב] מקום קרוב לגויים בשבת"( וראה דברי רבין שם בעמ' 56 הע' 2!). ברם, אין כל הצדקה לכך, שכן מדובר בשביתה ליד עיר או שכונה של גויים, ולא נאסר על

בני הכת להחזיק בביתם גויים בודדים אן לגור בשכנותם. ולפיכך גם אין צורך בדחןקן של

1975, L.H. SCHIFFMAN, THE HALAKHAH AT QUMRAN, LEIDEN, עמ' 104-106, הרוצה להסביר את הצו כאוסר לומר לבן נכר מערב שבת שיעשה בשבת. מן הטקסט שם לא נראה כי נהגה אצל בני הכת הבחנה הלכתית שכזאת