במשנה אין מוטל איסור ישיר על מלאכת הגוי אלא האיסור מוסב על האמירה לגוי של הישראל. 127

( ועי' בדעת ב"ש במשנת שבת א', ה'- ה', שבמקור אסרה כנראה כל פעילות, ואפילו של כלים דוממים בשבת, אף שהוכנה מערב שבת. אמנם הדברים ארוכים, ואין כאן מקומם, וראה להלן הע' 142), וראה בלקין( הנ"ל בעמ' 130 הע' 71) עמ' 203. [ אצל הקראים מצאנו אזהרה על דירה בשכנות למחללי שבת לפי אמונתם, ראה י' הדסי, אשכל הכפר, דיבור זכור, אלפא ביתא קמ"ז, מהד' ב' אהרליך( הנ"ל בהע' 74) עמ' 184, וכן הוא אומר שם באלפא ביתא קע"ח, מהד' אהרליך עמ' 325 " נתעשרנו(= בחכמה) מאשר הזכרנו למעלה כי אסור לאדם ברצונו לשבת עם המחללים ובמקומות מחוללות" וכו'. סהל בן מצליח תוקף את הרבניים שהגויים" באים אל בתי ישראל ביום השבת... והם מתערבים עמהם כבני אהרן הכהן בלי פחד ובלי יראה"( מובא אצל ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות: לקורות דת בני המקרא והליטראטור שלהם, וינה, 1860, עמ' 32). וראה עוד:

S. HOENIG, AN INTERDICT AGAINST SOCIALIZING ON THE SABBAT, JQR, N.S. 62 ( 1971, PP. 77-83)

וראה גם א' ניקומודיאן, ספר המצות הגדול גן עדן, ל"א, ד'; א"א הרכבי, זכרון לראשונים, מספר המצוות לענן, פטרסבורג, 1903, עמ' 6-7; ב' אהרליך שם עמ' 91-92. ולעומת זה, במשנה ביצה ג', ב'" מעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל ואמר מותרין הן" וכו' ובבלי ביצה כ"א, ב' אמר רב פפא" נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב" וכו'. וברמב"ם שבת ז', כ"ו" מזמנין את הנכרי בשבת" וכו'.] ומן הנאמר בברית דמשק שם י"ב, י"א על העבדים" אשר באו עמו בברית אברהם" אין ראיה לומר בהכרח, כרבין, שנתגיירו, שכן כל עבד כנעני חייב במצוות( כאשה) לפי ההלכה, ואולי הכירה גם כת זו בכך. ראה שיפמן, שם, עמ' 120-121. כמו כן נאמר שם י"א, י"ב:" אל ימרא איש את עבדו זאת אמתו ואת שוכרו". ו"ימדא"( כרבין שם עמ' 56, ושיפמן שם עמ' 120 והע' 241)- לשון הודאה וציווי.

מכל זה יש להסיק, כמדומה, שנאסרה גם על בני כת זו האמירה לגוי בשבת.

עוד יש להעיר( כפי שציינו שיפמן ורבין), כי נראה מלשון פסוק זה בברית דמשק, שהאיסור המוטל על האדון הוא לצוות על עבדו לעשות כל פעולה שהיא( ולאו דוקא מלאכה) ולהפר בכך את מנוחתו. ודבר זה מצאנוהו מפורש אצל פילון. ראה כתביו הפילוסופיים של פילון, ערן י' לוי, תרגם יהושע עמיר, ירושלים, תשכ"ה, על החוקים לפרטיהם, ב', עמ' 66-67:" משה קבע חוקים נוספים כי חשב לנכון שלא רק אלה שהם בני חורין חייבים לשבות ביום השבת, אלא גם לעבדיהם ושפחותיהם יש לתת רוחה ונופש מתפקידיהם בהכריזו על יום חופש בעבורם אחרי כל ששה. כדי ללמד את שני המעמדות את השיעור המצויין הזה, שהאדונים יהיו רגילים לעשות דברים מסויימים במו ידיהם, מבלי לחכות לשרותם של משרתיהם, כדי שאם יבואו עליהם מצבים בלתי צפויים מראש, בהתאם לשינויים המתרחשים נקודות בני האדם לא יתמוטטו על ידי העבודה המוטלת עליהם, בגלל היותם לא רגילים לעשות איזה שהיא עבודה לעצמם... ולעומת זאת ראה ללמד את העבדים לא להתייאש מימים יותר טובים, בהיות להם הפוגה כל ששת ימים, המשמשת כעין ניצוץ של אור החופש, להביט אליו בתקוה לנופש מוחלט, אם יהיו נאמנים וקשורים לאדוניהם". הלכה מסוג זה יכולה היתה בודאי להלמד מן הפס': בדברים ה', י"ד:" ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וראה על כך בלקין שם עמ' 202-203. לענין השאלה אם מותר לפי ההלכה לאדון להניח לעבד לחלל את השבת אם העבד רוצה בכך, ראה דעת ר"ש בברייתא בבבלי כריתות ט', א'" אחד גר תושב ואחד עובד כוכבים עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול" והשנה שם יבמות מ"ח, ב', וראה ר"י בתוס' בכריתות, שם, שמסיק" שמותר להניח לעובד כוכבים לעשות מלאכתו בשבת בבית ישראל עבור עצמו". וראה רש"ג באוצר הגאונים לרב"מ לוין, שבת, ח"א, עמ' 154" ושמירת עבדים ממלאכה זהו דבר שאין לנו אלא לתת להם נפישה ומנוחה ולהודיעם כבוד שבת, ואם משמרין מוטב ואם לאו הרי אנו פטורין וכבהמה אנו עושין להם" וכו'. וראה על כך י' כץ, גוי של שבת וכו', ירושלים תשמ"ד, עמ' 43-56, ובמיוחד ניתוח עמדתו של רבינו שמחה המובאת בהגהות מיימוניות, שבת, ז', אות ו'. והשוה לדעת הקראים: אליהו בשייצי, אדרת אליהו, מהד' חדשה, ישראל 1966, מ"ז, א'; י' הדסי, אשכל הכפר, גוזלון, 1866, בריש דיבור זכור, מהד' אהרליך עמ' 102; וכן א' ניקומודיאו, ספר המצות הגדול גן עדן, כ"ז, ד'; ל, ג'. בין הקראים יש גם מי שאסר אף על הבהמה רעיה בשדה:" והחיות והבהמות יקשרום בחבלים וישמרום, ולא יחללו ימות

קדשך"( י' הדסי, אשכל הכפר, אלפא ביתא קמ"ט, מהד' אהרליך עמ' 250, וראה שם גם עמ' 55-56) בניגוד לנאמר במכילתא משפטים, כ', הו"ר עמ' 331:" למען ינוח שורך וחמודך הוסיף לו הכתוב נייח אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל" וכו', וראה גם מ"ש בעמ' 124 הע' 42 בענין זה].

רק בהלכה התנאית והאמודאית, בה הוגדרו במדויק המלאכות האסורות והותרו( לפחות במישור האיסורים שמדאורייתא) כל שאר הפעולות, לא היה כמובן מקום לאיסור מעין זה, שכן לא רק לעבד, אלא גם לאדון, לא נאסרה עצם הפרת מנוחת

- 138-