ברם נראה שהיו שחלקו על כך והחמירו בדבר. התוספתא שם י"ג,( י"ד), ט', מוסרת:

" מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי משיחין ובאו אנשי קצטרה של

צפורי 128 לכבותה ולא הניחן, ירד ענן וכיבה. אמרו חכמים לא היה צריך".

לפי דעת הפרשנים שם, יוסף בן סימאי החמיר על עצמו לפנים משורת הדין, אך יתכן מאוד שדרכו להחמיר בדבר לא היתה 129 אלא דרכה של ההלכה העתיקה, אותה הכרנו כבר במכילתא, האוסרת את מלאכת הגור 130

ועוד מספרת התוספתא שם י"ג,( י"ד), י"א:

" אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר. אמרו עליו על יוסף

הכהן 131 שלא נמצא כתב ידו 132 ביד גוי מעולם".

גם יוסף הכהן( החסיד) החמיר כנראה בדבר, וכהלכה העתיקה סבר כי מלאכת הגוי עצמו אסורה, ולכן נמנע מלתת את כתב ידו לשליח הגוי שמא יעבירנו בשבת. 133

אמנם משנתקבל הכלל כי אין מוטל כל איסור על מלאכת הגוי בשבת, אלא רק על אמירת הישראל לגוי, כבר מוצאים אנו הלכות שונות, העוסקות בפרטי השימוש שמותר לישראל לעשות במלאכת הגוי בשבת, כאשר אמנם לא נעשתה מצד אחד אמירה ישירה לגוי, אך בהשפעתו של הישראל נעשתה מלאכת

השבת, אלא רק עשיית מלאכות מסויימות מאוד.

128 המקום הנקרא במקורות אחרים" קצרא של ציפורי", דהיינו מבצר של ציפורי( תוכ"פ שם עמ' 213). 129 והגדיל לעשות המאירי בפתיחת פירושו לאבות( י"ב ע"ב, ובדפו"ר כ' ע"א) שקבע כי" יוסף בן סימאי... לא הוזכר שם משמו דבר, אלא שסופר עליו מעשה חסידות, ושלא חסיד היה ולא חכם". וראה תוכ"פ שם לשו' 46-47, ולזיהויו עי' דק"ס שם עמ' 274 באות ת' ותוכ"פ שם בסוף. 130 ומהמשך המעשה בתוספתא" אע"פ כן למוצאי שבת שלה להם סלע לכל אחד ואחד, ולהפרכוס(= קצין הפרשים ראה תוכ"פ שם) שבהן שלח חמישים דינרים" אין ראיה לסתור את דברינו. יוסף בן סימאי הודה להם בכך על נכונותם לטפל בכיבוי השריפה, אך חשב שלו, כשומר שבת, נאסר לתת להם לעשות מלאכה.

131 לזיהויו ראה הנוסח בבבלי שם י"ט, א'" ת"ר לא ישכיר.. אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה על ר' יוסי החסיד" וכו' ור"י שור במהדורת ספר העיתים לר"י ברצלוני שלו עמ' 12 זהע' ס"ד שם, אך ראה דק"ס לשם אות ל' וליברמן בתוכ"פ עמ' 214 הע' 48. וראה היימן, תולדות תנאים ואמוראים, ח"ב עמ' 740-741 שכתב כי הוא ר' יוסי חסידא, תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ורבו קראו חסיד, אך ראה ר"ז פרנקל, דרכי המשנה, ורשא, תרפ"ג, עמ' 94, המזהה אותו עם יוסי קטונתא, הוא איסי בן יהודה מתלמידי ר"א בן שמוע, וראה עוד: ר"מ כהן, לתולדות התנא איסי בן יהודה, סיני, ל"ג,( תשי"ג), עמ' שנ"ד- שס"ה; ר"ד הרמן, חסידים קדמונים, החסידים ומשנתם בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, ר"ג, תשמ"ז, עמ' 137 הע' 1.

132 הכוונה, כפי הנראה, אינה להדגיש כי הדברים שביד הגוי נכתבו בכתיבת ידו של הישראל, שכן אין מדובר שם רק על איגרת שנותן הישראל לגוי השליח אלא גם חפצים אחרים, וכנוסח התוספתא שם בהלכה הקודמת:" אין משכירין כלים לגוי בערב שבת, וברביעי ובחמישי מותר". וכך גם נראה אולי מנוסח הברייתא בירושלמי שם א', ח'( ד', א'):" אמרו עליו על ר' . יוסי הכהן שלא נמצא כתבו ביד גוי מעולם". ובכתי"מ של הבבלי" כתבו", ולא" כתב ידו", אך היו שהסיקו מלשון זו שלפנינו, כי מדובר דוקא בכתב הישראל, ואין מדובר כאן על מקרה ששלח הישראל ביד השליח כתבו של גוי. כך ספר התרומה בסימן רכ"ב, ועי' גם אור זרוע סימן ב' אות ו'( דפו' זיטאמיר תרכ"ב עמ' 2), וראה עוד ר"ד אורטינברג, תהלה לדוד, ברדיטשוב, 1888, לסימן רמ"ז אות א'.

133 וראה מסקנות הדיון אצל ר"ד הרמן, שם, עמ' 137-142, המשוה את שיטת ההחמרה של ר"י החסיד עם דעת בית שמאי. עוד בענין האיסור על עבודת הגוי בשבת דאה משנה שבת, א', ז'- ח'( דעת ב"ש). והשווה למקורות המצויינים להלן בהע'

-

- 139-

.142