הגוי. והשפעה זו נידונה לחומרה על אף שלא היתה כאן אמירה מפורשת של הישראל לגוי. 134 שם, במשנה, ט"ז, ח':

" נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים להשקות בהמתו(= מבור ברשות הרבים)- משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. עשה גוי כבש לירד בו(= מן הספינה ליבשה)- יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה גוי כבש לירד בו- וירדו בו רבן גמליאל וזקנים".

ושם כ"ג, ד':

" גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב(= מתוך התחום), עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו

עולמית".

אבל, בכל זאת, במשנה שם כ"ז, א', אנו מוצאים: " מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי" 135

ובתוספתא שם י"ז,( י"ח), כ':

" במי דברים אמורים 136 בגוי שמכירו, 137 אבל גוי שאין מכירו מהלך אחריו עד שמגיע

-

לביתו". היתר זה מוכיח בודאות כי כבר לא ראו שום איסור מדאורייתא באמירה לגוי שיעשה עבור הישראל מלאכה בשבת. המשך טבעי לכך היא איפוא קביעת הבבלי כי" אמירה לנכרי שבות". מטבע זה אנו מוצאים כי אביי משתמש בו לראשונה 138 בהקשותו לרב יוסף על פסקו של רבה( שהתיר בשבת לומר לגוי להביא מן הבית מים חמים לתינוק הברית אף שלא היה שם עירוב):

" הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת, אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת".139

134 טעם החמרה זו מפורש בתוספתא שם י"ג,( י"ד), י"ב:" מפני שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת". וזה, כפי שהתוספתא שם מבארת, ב"גוי שמכירו", והרי נראה הדבר כאילו אומר לגוי שיעשה. אבל בבבלי לא מובא קטע זה שבתוספתא והרי"ף

,

( שבת, פרק ט"ז, דפו' וילנא מ"ו, ב') פירש כי טעם האיסור הוא" גזירה שמא ירבה בשבילו", והנפקותא שבין הטעמים תהיה במקרה שהגוי מכירו ועשה לעצמו שלא בפני הישראל, כך שאין חשש שמא ירבה, אך כיון שמכירו יש לאסור לישראל" מפני שמרגילן" וכו'. וראה: תוכ"פ שם עמ' 214-216; ר"א גולדברג, פירוש למשנה מסכת שבת, עמ' 300 הע' 19. 135 בשבת. נראה כי פירוש זה קולע לפשוטה של משנתנו(=" שהחשיך"). כך משתמע מן הרמב"ם שבת ז', כ"ב, וכן ברא"ש בריש פרק כ"ד. אבל ראה רש"י שם קנ"ג, א' ד"ה מי שהחשיך ותוכ"פ שם עמ' 295.

136= שנותן לגוי כיסו, ראה תוכ"פ שם עמ' 296. 137 שאז משלחו, ולוקח ממנו הכיס במוצאי שבת.

138 בבלי, עירובין ס"ז, ב'. בדפוסים הגירסה:" א"ל דתניא הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות". ברם, גירסה זאת אינה בכתבי יד, ואינה מצויה במסורת הגאונים אלא נוספה ע"י המהרש"ל. ראה דק"ס שם אות נ'; ספר העיטור, ח"ב, שער שלישי, מילה

והלכותיה( מהד' ד"מ יונה מ"ח, ד'; מ"ט, ב'; מ"ט, ד'), רי"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 106 הע' 74.

139 ורב יוסף מחלק שם בין" שבות דאית ביה מעשה" ל"שבות דלית ביה מעשה". ועי"ש בדק"ט אות ס'. וראה סיכום הדעות

- 140-