ונראה שגם אביי עושה כבר שימוש בקביעה ידועה ומקובלת בזמנו, שגם רב יוסף אינו מתכחש לה. לאחר מכן אנו מוצאים את רב אשי המקשה בשבת ק"ג, א' על רב פפא ממטבע זה, ושוב, בכמה סוגיות סתמיות( גיטין ח', ב'; ב"ק, פ' ב'; ב"מ צ', א'). 140 בירושלמי אין מכירים את המטבע" אמירה לנכרי שבות", אך אין זה אומר כמובן, כי בא"י לא החשיבו את האמירה לגוי כאיסור דרבנן. 141

"

החלוקות בפירוש הענין באנציקלופדיה תלמודית, ח"ב, עמ' מ"ג. וראה עוד שם דיון חשוב בשאלה אם היתר זה מיוחד אך ורק למילה בלבד, או לא.

140 בין הגאונים היו שהקילו מאוד באמירה לגוי, והתירו זאת גם באיסורי תורה, ראה הלכות גדולות, סימן ח', מהד' ר"ע הילדסהיימר, ח"א, עמ' 204 והע' 6 שם; שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת וירא, שאילתא י'( וראה העמק שאלה לנצי"ב ברלין, שם, אות ו', ותועפות ראם לרא"א שיף על ספר יראים עמ' 336 הע' י"א; תוס' ב"ק פ', ב' ד"ה אומר לנכרי, וראה מ"ש בעמ' 190 הע' 392). לעומת נטיה זו להקל ניכרת בין הראשונים גם נטיה הפוכה. על אף העובדה שדרשת המכילתא אינה מובאת בתלמודים, היו שהסתמכו עליה כדי להחיות את הקביעה העתיקה שאיסור האמירה לגוי הינו איסור תורה[ יש להניח כי הסבירו את היתר נתינת הכיס לגוי כרש"י, שהמדובר הוא בנתינה לגוי מערב שבת. וראה גם מ"ש ד"ר ביטראן בפירושו" מדות טובות" ( הנ"ל בהע' 120) בעמ' רמ"ט]. כך למשל, ר"א ממיץ בספר יראים סימן ש"ד:" תניא במכילתא... למדנו מכאן שאסור

=

לישראל להניח העובד כוכבים לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת מדאורייתא". והוא מוסיף בהמשך:" והא דתנן עובד כוכבים שבא לכבות. פי' דליקת ישראל אין אומרים לו כבה ואל תכבה פי' אין צריך לומר לו אל תכבה, התם היינו טעמא דההוא כיבוי אינה מלאכה מן התורה שהיא מלאכה שא"צ(= שאינה צריכה לגופה לא חייב עליה, כבוי זה בגחלים שאינם ראויים לשימוש... והא דאמרינן לעיל(= שם, סימן דע"ד) אמירה לעובד כוכבים שבות באיסורא דאורייתא בשאינה מלאכת ישראל קאמר, כגון אומרים לעובד כוכבים תעשה אש שלך לצורכי". כלומר, לדעת ר"א ממיץ הכלל אמירה לנכרי שבות, שהיא קטגוריה דרבנן, מכוון אך ורק למקרה שמדובר במלאכת גוי בחפציו שלו, אך בחפצי הישראל אמירה לגוי אסורה מן התורה. אך מיד מוסיף הר"א ממיץ הסתייגות ממה שהציע בענין המכילתא:" אי נמי י"ל קרא דמייתינן הכא אסמכתא בעלמא הוא". ור"מ מקוצי, בעל הסמ"ג, בל"ת ע"ה, העתיק גם הוא מכילתא זו, וכתב שאמירה לגוי לפי זה הינה איסור תורה, אך הציע אתר כך לומר שהוא איסור דרבנן. וסיים שם:" ולשון לא יעשה הכתובה בתודה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה"( וראה מ"ש ע"כ הרה"ח מדיני, שדי חמד, קונטרס הכללים, מערכת האלף, סימן קס"ד, וכאן אעיר כי לאותם פוסקים שאסף שם, הסבורים כי אמירה לגוי אסורה מן התורה, צ"ל ש"אמירה לנכרי שבות"- איסור תורה). וראה גם תניא רבתי הלכות יו"ט סימן נ"ה.

אך, כנגד זה, רוב הראשונים סבורים- בעקבות התלמודים שאינם מביאים הברייתא הזאת מן המכילתא- שאין כאן כל איסור מהתורה. וראה רמב"ן בפירושו לתורה לשמות י"ב, ט"ז, ור"א מזרחי שם, ור"י קארו בבית יוסף או"ח סימן רמ"ד, ד"ה" כתב סמ"ג". עמדת הר"י דטראני הזקן תשובות הרי"ד( הנ"ל בהע' 121), עמ' דט"ז די"ח יוצאת דופן: בקשר לפירוש המכילתא הנ"ל, הוא, אכן, מודה כי פשטותה מלמדת שהמדובר הוא באיסור תורה, אלא שלדעתו אנו פוסקים להלכה כר' יונתן, הסבור כי אמירה לגוי אינה אסורה מן התורה.

גם בין האחרונים היו שלא הסכימו לומר שבאמירה לגוי אין עוברים לעולם אלא על איסור דרבנן, כך למשל מהר"א שנג'י, שו"ת דת ודין דרשות על התורה עם י"ט שו"ת, קושטא, תפ"ו, סימן ו'; ר"מ אייזנשטאט, שו"ת פנים מאירות, אמסטרדם, תר"ע, בסימן ל"ח; וראה עוד י' כץ, גוי של שבת, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 16-17 והע' 15-36. ניתוח לא ביקורתי של הבעיה ראה אצל רי"ד בלייך, אמירה לעכו"ם שבות, תורה שבעל פה כרך כ"ז, תשמ"ג, עמ' קי"ג ואילך. וראה גם סקירתו של החיד"א בדרשה שנשא בליוורנו לשבת תשובה, שנדפסה ע"י נכדו משה אזולאי, בספרו' לחם מן השמים', ח"ב,( ללא ציון שנה ומקום הדפסה), דף פ"ג, ב'- פ"ד, ב'.

141 שעבודת הגוי השכיר, אף בחפציו של הישראל, מותרת גם לדעת הירושלמי, ראה שם שבת, א', ט'( ד', ב'), שרבי יודן חשב שמוטל על הישראל לגעור בו שיפסיק, ור' יודן אבוי דר' מתנייה השיבו:" הא דתימר בטובת הנייה, אבל בשכיר בעיבידתיה הוא דעסיק", ושמותר לישראל ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לעצמו כבר ראינו במשנה. אך ראה גם ירושלמי שם ט"ז, ט'( ט"ו, א').

142 בדומה לאיסור ב"ש על עבודת הבהמה והכלים. סוגיות אלו אין מקומם כאן, ואני מקוה להרחיב בענין זה בע"ה במקום אחר, רק ארמון כעת למראי המקום. לענין שביתת כלים ראה: משניות, שבת, א', ה'- ט'; תוספתא, שם, כ'- כ"ג ותוכ"פ

- 141-