סיכום: כלל זה המתיר איסורי" שבות" בין השמשות- מצוי בניסוחו זה רק בתלמוד הבבלי, ואינו בפי רבי עצמו. גם לא ברור אם כלל זה מוסכם על משנת שבת, ב', ז'. אבל כלל זה מתאים לדעתו המפורשת של ר' שמעון בן אלעזר שבתוספתא. אמנם רשב"א אינו קורא לאיסורים אלו איסורי" שבות", אולי משום שכינוי זה לא היה בשימוש בימיו, אלא מכנה איסורים אלו:" דבר שאין חייבין על זדונו כרת ושגגתו

חטאת" 152

תקיעת שופר

בבבלי שבת קי"ד, ב', מועלית שאלה, מדוע לא יותר לתקוע בשופר ביוה"כ" כי היכי דלידעי(= הציבור) דשרי בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה", והשיב רב יוסף:" לפי שאין דוחין שבות להתיר". 153 ועל כך משיב באופן אחר רב שישא 154 בריה דרב אידי:" שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא

התירו", 155

כלומר, תקיעת שופר בשבת או יוה"כ אינה איסור מלאכה, אלא איסור שבות. 156 ושבות כאן היא בודאי במובן איסור שהטילו חכמים(=" התירו").

ברכת אברהם,( י"ל ע"י נד גולדברג, ליק, תר"ך) תשובה י"ד( וראה גם ר"י קארו בכס"מ שם), הוא משום שהתלמוד הזכיר כלל זה רק בענייני עירוב שהם צרכי מצוה. אבל אין זאת דעת רש"י, שכתב שם( שבת, ל"ד, א') בד"ה" ספק חשכה" כי אין משנה זאת לדעת רבי, ומשמע כי לרבי, לפי דעתו, יש להתיר כל איסורי דרבנן בין השמשות, ולאו דוקא לצורך מצוה. וראה ביאור הגר"א לשו"ע, או"ח, רס"א, א', אות ו', ד"ה" ומותר"; ר"ב רקובר, ברכת אליהו, ח"ד, בני ברק תשמ"ב, עמ'

פ"ו. אבל הלכה הוכרעה כרמב"ם. ראה שו"ע שם ומג"א ס"ק ו', וכן שו"ע שם, ש"ז, כ"ב.

152 כלל נוסף בספרות התלמודית, השייך לקטגורית איסורי השבות, הוא:" אין שבות במקדש". בדם, אין מקומו כאן, שכן כלל זה מנוסח רק בדברי אמוראים. ראה ע"כ ב' כהן, LAW AND TRADITION IN JUDAISM,( לעיל עמ' 118, הע' 5) עמ' 153; רי"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 105-106. גילת סבור כי ר' יונתן האומר בירושלמי פסחים, ה', ח'( ל"ב, ג') כי" לא כל שבות התירו במקדש" בא לקעקע את הכלל ש"אין שבות במקדש" שמדברי רב חסדא. ברם, כיון שאין הסבר זה תואם את סדר השנים בהם חיו אמוראים אלו[ שהרי ר' יונתן( בן אלעזר) הוא בן הדוד הראשון לאמוראי א"י. אלא"כ נרצה לומר, מה שלא נראה כל כך, כי ר' יונתן זה הוא ר' יונתן( או ר' יונתן בן עכמאי) בן הדור השלישי לאמוראי א"י. ראה ח' אלבק, מבוא לתלמודים עמ' 246], מעיר הוא שם( עמ' 106 הע' 71) כי בירושלמי עירובין י', י"א,( כ"ו, ג') מובא מאמר זה לעניין אחר בפי ר' יוסי בר' בון, מאחרוני האמוראים שבתלמוד הירושלמי. ברם, לא ירדתי לסוף דעתו. הרי לעיתים קרובות מוצאים אנו מאמר המובא בשם אמורא מאוחר, אף שאין ספק כי היה ידוע קודם לכן, אך נמסר אח"כ גם בשם אותו אמורא מאותר ומה יביאנו לומר כאן שגירסת הירושלמי בפסחים טועה היא במסירת שמו של בעל המאמר

האמיתי? לכן נראה לענ"ד שלפנינו מונחות בבבלי ובירושלמי מסורות מנוגדות, שאין כל קשר השתלשלותי ביניהם. 153 וביאר ר"ח שם:" פי' תקיעה אסורה משום שבות... ולא דחו שבות לא בשבת ולא ביוה"כ בתקיעה להתיר קניבת ירק אי הנה איכא מילתא למיסרא משום מלאכה[ הוא] דדחי שבות ותוקעין, אבל למישרא קניבת ירק לא דחז שבות ותקעי". 154 בכתי"מ:" ששת". ובר"ת כלפנינו. חילופין אלו מצויים מאוד, ומדובר באותו אמורא בבלי בדור ה 4-5. ראה אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 422 הע' 427.

155 הר"ח שם:" פי' אפילו תימא דוחין שבות להתיר, מידי דאית ליה רשות למיעבדיה בקרובה(= בזמן קרוב) דוחין שבות ( משום) להתירו, אבל מידי דרחיק, ולית ליה למיעבדיה בקרובה אין דוחין שבות להתירו. וקניבת ירק ביוה"כ לאלתר אלא מן המנחה ולמעלה".

156 במטבע תשובה זה(=" שבות קרובה התירו" וכו') משתמש כבר רב חסדא לענין אפיית לחם הפנים.( ראה לעיל עמ' 136). 157 על פי הגהת הרד"ל( המסתברת) שם. ראה הירושלמי כפשוטו, עמ' 204 ד"ה אלא. על מקור חשוב זה העמידני ידידי ר"ד הנשקה, אעיר כי גם הטלטול, הנאסר שם על שתי הלחם אפשר שהוא" שבות" של תורה, ראה ע"כ עמ' 124 הע' 39.

- 144-