חוקרים כר"ח אלבק 192 ור"ש ליברמן 193 כתבו כי בני א"י סברו שאיסור התקיעה איסור תורה הוא, ובני בבל סברו שהוא גזירה דרבנן.

ואמנם בסוגיה המרכזית העוסקת בשאלה מדוע נאסרה תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת( הנזכר במשנה ר"ה ד', ד'), הבבלי בניגוד לירושלמי, שמכיר רק את הדרשה של רב כהנא האוסרת תקיעה בשבת מן התורה, אינו מסתפק בכך. גם בבבלי מובאת דרשה זו( בשם ר' לוי בר לחמא 194 בשם ר' חמא בר חנינא), אך רבא מתקשה בזה:

ולכן:

" אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן, ועוד, הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל" וכו'.

" אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה" 196,195

אם סבר רס"ג שהתקיעה בשבת היא איסור בפני עצמו לדעת חז"ל אם לאון.

192 השלמות לסדר מועד עמ' 489-490.

193 ראה להלן, וקדם להם רמ"פ בר, דברי משלם, הנ"ל, עמ' ק"ס ואילך, וראה גם ר"א אפטוביצר במהד' ספר ראבי"ה שלו, ח"ב, עמ' 221 הע' 11 ובהוספות ותיקונים עמ' 104. ור"מ מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני א"י, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 88-89 ועמ' 175-176.

194 וראה דק"ס שם.

195 ראה דברי ר"ח אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 639-640. רבא העביר לכאן את דברי רבה שנאמרו במקור לדעתו בטבילת כלים ( ביצה י"ז, ב' ואילך) ובהזאה( פסחים ס"ט, א'). ואם כן אפשר שגם רבה סבר שאיסור זה הינו איסור תורה, והשאלה היא אם הכיר את הברייתא שנמסרה מדבי שמואל, אך כנגד זה ראה י' היינמן, עיוני תפילה, ערן א' שנאן, ירושלים, תשמ"א, עמ' 86 ועמ' 89.

196 א) ואנו מוצאים בבבלי את רבא כשהוא מוסר:" תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין"( ר"ה, ל', א'). מן הסוגיה

נראה כי רבא מוסר כאן ברייתא.

אמנם מסורת זו שבפי רבא כאן סותרת דבריו לעיל בענין ה"גזרה דרבה", ושמא" גזרה" זו אינה לרבא בן הדור הרביעי אלא לרבא המאוחר. עליו ראה: י"ש שפיגל, אמר רבא הלכתא'- פסקי הלכה מאוחרים, בתוך: עיונים בספרות חז"ל, במקרא ובתולדות ישראל, מוקדשים לפרופ' ע"צ מלמד( עורך: י"ד גילת ואחרים) ר"ג, תשמ"ב, עמ' 206-214, והספרות הנזכרת שם; שמא יהודה פרידמן, פרק האשה רבה בבבלי, ירושלים- ניו יורק, תשל"ח, עמ' 15-159, ובהע' שם. וכעין זה הציע לי, מטעמן שלו, ר"ד הנשקה. ב) הראשונים בעקבות דברי הסוגיה בבבלי סוכה מ"ג, א', וכעין זה הוצע בסוגית הירושלמי( וראה אהצו"י לרטנר שם עמ' 43 ד"ה" מעתה אף במקדש") אך נדחה לבסוף הוסיפו טעם: כיון שאין אנו בקיאים בקיבוע דירחא, הרי שאיננו יכולים להקל בדבר. שכן ספק לנו אם תקיעת שופר זו, הנעשית בשבת, תקיעה של מצוה היא. ראה רי"ף לריש פרק ד' של ר"ה ( דפו' וילנא דף כ"א, א'), ועי"ש בהשגת הראב"ד, ובמאור הקטן לדז"ה:"... והיינו טעמיה דשופר והיינו טעמיה דמגילה, אלו דברי הרי"ף והם כשגגה, שלא נאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה אלא לענין גזירה דרבה, אבל לענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר" וכו', וראה מלחמת ה' לרמב"ן שם.

ג) נסיון תמוה לגשר בין הגזירה דרבה לדרשת הפסוקים נמצא בדברי שבלי הלקט השלם( מהד' ש' בובר עמ' קל"ט) סימן רצ"ד:" יש תמיהין למה לי גזירה דרבה, הא תרי קראי כתיבי זכרון תרועה ויום תרועה... ומפרשין יש לומר דרבה גופה מפרש להן לקראי מ"ט אמרה תורה זכרון תרועה משום גזירה דשמא ילך אצל בקי ללמוד" וכו'.

- 149-