אך אותם חוקרים סברו כי יש ללמוד מכאן שבני א"י אחזו בדעה כי איסור זה מקורו מן התורה, והא ראיה, שבירושלמי לא נזכרה כלל הגזירה דרבה, 197 ובני בבל סברו שהיא מדרבנן. כך למשל מנסח מסקנתו ר"ש ליברמן בדבריו על התוספתא ר"ה, ב'( ד'), ט"ז:" מתלמדין לתקוע בשבת, ואין מעכבין את הנשים ואת הקטנים מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב": 198

"... שיטת בני א"י היא שתקיעה בשבת אסורה מדאורייתא, וקשה להניח שלא יעכבו את הנשים מלתקוע בשבת, ובירושלמי באמת לא נזכרו נשים. ושיטת התוספתא כאן היא כשיטת הבבלי שתקיעה בשבת היא מדרבנן".

לדעת ר"י היינמן 199 גם רב סבר שאיסור התקיעה בשבת הוא מן התורה. ראייתו היא מן המחלוקת הנמסרת בבבלי תענית י"ד, א', בין רב לרב יהודה בשאלה במה מתריעין בתעניות, בשופרות כדעת רב יהודה, או ב"ענינו". לדעת היינמן רב הוכרח להדחק ולסבור כך, רק משום שלא התיר להתריע בשופרות בשבת, וההתרעה, כמבואר במשנה תענית ג', ז', נעשית גם בשבת.

אך אעיר כאן, כי אין חלוקה זאת בין מסורות א"י ובבליות כל כך פשוטה. שכן, כאמור, כבר ציין ר"ש ליברמן עצמו לתוספתא ר"ה, האומרת כי מתלמדים בתקיעת שופר בשבת ואין מעכבים את הנשים וכד' מלתקוע כי לשיטתה אין כל איסור מהתורה על תקיעת שופר ביו"ט. ואף שאין הוא מפרש זאת, הרי ברור שמסקנה זאת יש להחיל גם על משנת ר"ה ד', ח', האומרת כדברים הללו גם כן. האם אין זאת ממשנתם של בני א"י? 200

'

197 ראה השלמות ר"ח אלבק לביאורו למשנת ר"ה עמ' 489-490, ותוכ"פ יום טוב עמ' 922 לשו' 17-18, והירושלמי כפשוטו עמ' 277-278( ושם גם ציין למדרש שכל טוב עמ' 67, התולה דין זה בגזירה עתיקה של אנשי כנסת הגדולה).

198 תוכ"פ, ד"ה, עמ' 1061. 199 כבהע' 195, וראה שם עמ' 87-89.

200 א) אלא אם כן נרצה לטעון שבתוספתא לפנינו תוספת בהשפעת הבבלי. על כגון דא דאה רש"י פרידמן, פרק האשה רבה בבבלי, עמ' 79 סוף הע' 50. ברם, אין זה מסתבר כלל וכלל, לדעתי, בלא ראיות נחרצות.

ב) לדעת ר"י היינמן, שם, עמ' 85 והע' 30 שוים בתורתם של בני א"י התקיעה בשבת ונטילת הלולב בשבת( שלא ביום הראשון), שכן לדעת בני א"י שניהם אסורים מן התורה, ולא משום ה"גזירה דרבה". כך הוא למד מן הירושלמי סוכה ג', י"ג( נ"ד, א'):" חברייא בעון קומיה ר' יונה היך מה דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימי', אין שבעה בלא שבת, ודכוותה ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, אין שבעה בלא שבת(= כפי שהפס' והקרבתם אשה וכו' מלמד על כך שקרבנות דוחים את השבת כך ושמחתם וכו' ילמד שנטילת לולב דוחה שבת)? אמר לון שנייא היא, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון- חלק הראשון מהם(= לומר שרק נטילת לולב של ראשון דוחה שבת).(- ושאלוהו שוב:) מעתה במקדש ידחה בגבולין לא ידחה(- נטילת לולב של ראשון בגבולין לא תדחה שבת)? א"ר יונה אילו הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלוקיכם- הייתי אומר כאן מיעט ובמקום אחר ריבה, אלא ולקחתם לכם- מכל מקום, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים- בירושלים". כך כתב גם ד"ח אלבק( מועד, 254, הע' 5) אך חזר בו, ובהשלמות למועד עמ' 489-490 הוא כותב כי לדעתו איסור נטילת הלולב בשבת הינו מגזירת חכמים ש"ביקשו להודיע שהשבת חשובה מכל המצוות הנוהגות ברגלים, ואין השבת נדחית על ידיהן, אלא שלא היה כוחם יפה לבטל את המצוות לגמרי ואמרו, שלולב במקדש שבעה ימים אינו ניטל במקדש אלא ביום הראשון, וכן במדינה, ושופר שאינו נוהג אלא יום אחד לא יידחה כולו בשבת, אלא יתקעו בו במקדש אבל לא במדינה".

השוואה זו שהיינמן עושה, ומניח שהיא מובנת מאליה( וכלשונו" ידוע", אך כבר הראינו שאלבק לא סבר לבסוף כך, וחוקרים אחרים נזהרו מלקבוע זאת חד משמעית. ראה למשל הירושלמי כפשוטן שם) בנוגע לחילוקי המנהגים שבין בני א"י ובבל בענין נטילת לולב ותקיעת שופר בשבת אינה מוכרחת. אף אם נניח כדעתו כי בני א"י סברו שנטילת לולב בשבת אסורה מן התורה אין זה אומר בהכרח כי כך היתה שיטת בני א"י כולם, חכמים שונים בדורות שונים, לגבי התקיעה בשופר בשבת.( אגב כך אעיר, כי שיטת בני א"י שונה משיטת בני בבל, בענין נטילת לולב בשבת, דוקא לקולא.

- 150-