עוד יש להוסיף לכך כתנא דמסייע את דברי הראבי"ה: 201" בירושלמי סוף לולב הגזול[ גרסינן] שמא ילך אצל בקי ללמוד ברכה, וכן בשופר ובמגילה". לפי גירסה זאת, שהיתה לפני הראשונים, גם חכמי א"י הכירו את הגזירה דרבה. 202

גם הראשונים התחבטו בשאלות אלו שהצגנו. לבטיהם ניכרים, למשל, בדברי בעלי התוספות בחולין פ"ד, ב', בד"ה תקיעת שופר. לפי ההנחה המקובלת בידם שאיסור התקיעה בשופר בר"ה שחל בשבת הוא משום ה"גזירה דרבה", הם שואלים על התוספתא ביצה א', ז', שהובאה לעיל, מה היא הראיה נגד דברי ר' יוסי משופרות שבגבולין, הרי כל האיסור על תקיעה בשופר בשבת בגבולין הוא גזירת חכמים משום סייג למלאכת הוצאה, והוצאה כלל לא נאסרה ביו"ט, אם כן מהו שנאמר בתוספתא" שאין ודאן דוחה את השבת, וספיקן דוחה את יו"ט"? מדוע לא ידחה ספיקן את יו"ט, הלא אין מוטל כל איסור על הוצאת

השופר ביו"ט?

בתירוצם הראשון בעלי התוספות מניחים כי אכן אין כל איסור עצמי בתקיעת שופר בשבת פרט לגזירה דרבה, ולכן הם עונים שגם ביו"ט אין היתר הוצאה סתם, אלא רק לצורך יו"ט, ואם" אשה היא זה הטומטום אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחייבא". אך התירוץ השני חולק על הנחת התירוץ הראשון, וקובע שיש איסור עצמי בתקיעת שופר בשבת ויו"ט אף אם אין כל חשש הוצאה מתלוה לו, ואיסור זה הוא" איסורא דרבנן בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה". על איסור זה נאמר בתוספתא שהוא נדחה מספק ביו"ט 203

אי הבהירות באשר לשאלה אם ישנו בכלל איסור עצמי על תקיעה בשופר ביו"ט, ואם כן, משום מה נגזר, מאפיינת גם דיונים מאוחרים בנושא. בדברי הר"א מזרחי 204 אנו מוצאים, כמדומה לראשונה, את

שכן הקילו הם בנטילת הלולב בשבת לגמרי ביום הראשון. ראה מרגליות, החילוקים וכו' שם).

201 סימן תקל"ו, מהד' אפטוביצר, ח"ב, עמ' 221-222, וחוזר על כך גם שם בסימן תרפ"ח עמ' 393. 202 אך יש לפקפק אם זו אכן גירסה מקורית בירושלמי, או מספר א"י אחר שהראבי"ה( כראשונים אחרים) מכנהו ירושלמי. ר"ל מוסקוביץ, עוד על תקיעת שופר בא"י בראש השנה ושבת, תרביץ, נ"ה( תשמ"ז), עמ' 608-609, והע' 10 שם. בין כך ובין כך" עדיין נשארת עצם בבליותה' של גזירת רבה פתוחה", כדבריו שם.

203 וראה מ"ש רא"ל גינצבורג, שאגת אריה, סימן ק"ז, שלא יכל לקבל את פשטות דברי התוס' בתירוצם הראשון, וזאת משום שלנגד עיניו היו אותם מקורות שהבינו כי ישנו בתקיעה איסור עצמי, עליו גזרו חכמים מחוץ לחשש ההוצאה, ולכן לדעתו, גם לתירוץ הראשון חייבים אנו לומר שישנו איסור שבות עצמי על תקיעת שופר בשאר ימים טובים. אלא שביו"ט של ר"ה לא גזרו על כך לדעתו, ונימוקו: שאלא"כ לא יוכלו לקיים מצוות תקיעה בשופר. וכיון שלא גזרן בר"ה שחל בחול- לא גזרו גם על ר"ה שחל בשבת, ולכן נצרכנו לגזירה דרבה. וכעין סברא זו, אם כי לא מתוך כוונה להסבירה בדברי התוס', ראה: ר"י סירקיש, ב"ח, או"ח סימן תקפ"ח ד"ה ושבת; ר"ה די סילוא, פרי חדש לשו"ע שם. וראה גם רא"א גומבינר, מג"א, שם ס"ק ד', וראה שם ביאורו של ר"ש הלוי במחצית השקל:"... שופר דאיכא שני(= שתי) שבותים, שמא יתקן כלי שיר ושמא יעבירנו" וכו', אבל ראה מ"ש ר"מ ן' חביב, יום תרועה, לר"ה כ"ט, ב', ד"ה" תוספות ד"ה רדיית"( דפו' ורשא, תר"ן, עמ' 16):" המעיין פ' כסוי הדם בתוס' יראה דלפי' א' שכתבו התוס' שם תקיעה גופא לא אסירא אפי' מדרבנן, אלא טעמא הוי משום שמא יעבירנו" וכו', והשוה גם לדברי התוס' בסוכה נ', ב' ד"ה" ורבנן", ומש"כ ר"י ראזין, צפנת פענח, ורשא, תרס"ג, על הרמב"ם הלכות ר"ה ב', ו'. וראה עוד מ"ש ר"א ממיץ בספר יראים מצוה קי"ז, שתיקנו תקיעות מעומד ומיושב ולא חששו בדבר כיון שתקיעה חכמה ואינה מלאכה, ועל כך רי"ש נתנזון, שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, ח"ב, סימן קנ"ה. וראה עוד מ"ש בענין זה בשאגת אריה סימן ק"ג.

204 ראה פירושו לסמ"ג( דפוס קאפוסט, תקס"ז, דף י', ב' במיספור דפי הפירוש) הלכות שופר. הרא"ם נפטר בטורקיה סמוך לשנת 1525,

- 151-